רשימתו של העיתונאי,
איתמר לוין ("
מחלקה ראשונה" - תאריך 28.6.2017) בדבר דחיית הצהרתו של הפטריארך היווני-אורתודכסי, תיאו פילוס השלישי לשלטונות מס שבח, לפיה החכיר 550 דונם בירושלים, לתקופה של 110 שנים, במחיר של 1.78 מיליון שקל, בידי שלטונות מס שבח, העירה וקוממה בי זיכרונות נערות ושחרות.
תחילה נסיים עניינו של הפטריארך היווני-אורתודכסי, ששלטונות מס שבח דחו הצהרתו וקבעו, כי הקרקעות נמכרו ושווין הריאלי הינו 76.3 מיליון שקל. טענות הפטריארך, שערער על החלטת שלטונות מס שבח, נדחו בידי וועדת הערר, בראשות השופט בדימוס,
משה רביד. ועדת הערר קבעה בפסק-דינה כי יש לקבל את השומה במלואה. המס שנקבע הוא 4.95 מיליון שקל - 25% מעליית ערך המתחמים מיום הקניה ליום המכירה, בניכוי הצמדות והוצאות כמקובל.
לא רבים יודעים העובדה הפשוטה, שאינה מוכרת לכל, והיא כי חלק ניכר מהקרקעות במדינת ישראל, במקומות חשובים, במיוחד, דוגמת קריית הממשלה, מצויים בבעלותן ובשליטתן של הכנסיות הנוצריות, המתנהלות במדינת-ישראל. החלוקה החדה, הפוליטית, האידיאית, וכנגזרת מכך, גם הכלכלית, בין הנצרות הקתולית, לבין הנצרות הביזנטית-מזרחית, בעיקר, הביאה לכך שכנסיות אלה רכשו ברבות השנים, בדרך זו או אחרת, קרקעות המצויות במיקומים אסטרטגיים ביותר במדינת-ישראל. הדברים נכונים, בעיקר בהתייחס לירושלים וסביבותיה, אולם הם נכונים גם באשר למקומות דוגמת: יפו, הר תבור, טבריה ועוד.
התמזל מזלי ועשיתי תקופת ההתמחות שלי, בשעתו, לפנים שנים הרבה, במשרד עורכי-הדין "סוכובולסקי-הרטבי", שהיה משרד מיתולוגי בכל הקשור לענייני מקרקעין, תכנון והנייה, גנת-הדייר וכל הסובב והנסבב סביב נושאים אלה. כך, במסגרת התמחותי המרתקת, אותם שנים, זכיתי לפגוש באנשים ממכלול רבדיה של הנצרות, שלא הייתי פוגש בהם אלמלא עשיתי ימי נערות ושחרות שלי במשרד הצנוע, ברחוב לבונטין 4, בתל אביב.
85 ורדים
במשרד זה, שהיה אז בבעלותם של אברהם ואביבה סוכובולסקי, שאינם עוד עמנו ויבדל לחיים טובים וארוכים, זאב (זאביק) הרטבי, המצוי באמחצית השנייה של שנות השמונים לחייו, בבריאות טובה ונפלאה, למדתי, לא רק ההבדל בין בעלות לחכירה. במשרד זה למדתי דעת מי הם קופטים ומי הם ארמנים. מה היא הכנסייה הרוסית הלבנה ומה היא הכנסייה הרוסית האדומה. אז עדיין לא פרעתי נדריי לחובת השירה במלואם ובשלמותם. לכן, לא הבנתי באותם ימים עוצמתו הרוחנית והחומרית גם יחד של מאמני הדגול, אברהם סוכובולסקי ז"ל. לא הבנתי העוצמה של איש זה, ימתקו לו רגבי עפרו, שהוציא תחת ידו מאמר בשם: "הזכויות במקרקעין כפי שהתגבשו הן בשירת ימי הביניים".
ומי יכול לשכוח את זאביק הרטבי, הזכור תמיד לטוב, בתודה ובהוקרה, ההולך לו, מעדנות, עם הכותפות הנצחיות ("השלייקס") שלו, שהביאני עמוק, עמוק, לפניי ולפנים אל תוככי חוק התכנון והבנייה הסבוך והמסובך. לפני כשנה ומחצה לערך, כמדומני (גם אצלי מתחיל הזיכרון להסתולל ולהתבלל, עם חלוף שנים), הייתה לי הזכות והחוצפה גם יחד לפרוץ, סתם כך באמצעו של יום חול אל משרד "הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות'". חלפתי לי אל מול עיניהם הנדהמות של אנשי משרד עורכי-דין זה, כשאני מקיף, ככל יכולתי, בשני ידיי, אגד עצום של 85 ורדים לבנים, צחורים כשלג. כך גמלתי, מעט מזעיר, לאחד ממאמניי, מורי ורבי, עו"ד זאב (זאביק) הרטבי, תודה, על תורת משפט ודרך הצגת טיעונים משפטיים שיצק הוא בי, יחד עם אברהם סוכובולסקי המנוח - במלאת לו 85 שנה, כן ירבו ובבריאות טובה.
לא רבים יודעים שחלק גדול מהתקדימים העצומים בדבר פינוי, פלישה ופלישה שהינה טרייה או בלתי טרייה, החלו בסכסוך שכנים פשוט ושולי. עם זאת שעה שהכנסיות היו מעורבות בסכסוך זה והוא נסב סביב בעלות וחזקה במקרקעין, בתוספת היות המקרקעין מוגדרים כ"מקומות קדושים" מכוח הוראת חוק, הרי היה בפנינו תמהיל ופוטנציאל להתלקחות דתית-פוליטית. בחג הפסחא בשנת 1970 ניצלו האתיופים מצב דברים שאפשר להם להחליף המנעולים הקבועים בפתחי המעבר מדיר א-סולטאן לכנסיית הקבר, משני הצדדים. הדבר נודע למוטראן הקופטי האורתודוקסי והוא הורה לאחד הכמרים הקופטים לגשת לדיר א-סולטאן, לוודא את הידיעה ולאחוז בצעדים, אם יהיה צורך, כדי לשים קץ להסגת-הגבול של האתיופים.
כשהגיע הכומר לפתח המעבר, לא הרשו לו השוטרים להתקרב. בינתיים הפסיקו הקופטים תפילתם בכנסיית הקבר הקדוש ואחדים מהם הלכו אל המנזר דרך סמטאות השוק. גם הם לא הורשו להתקרב לפתח המעבר. כל הניסיונות שעשה המוטראן הקופטי, לאחר חצות הלילה, ובשעות הבוקר של יום המחרת (26 באפריל 1970), להתקשר עם שר המשטרה והמפקדים הבכירים של המשטרה, לא נשאו פרי. באותו יום פנה המוטראן במברקים לשרי הדתות והמשטרה וביקש מהם שיפעלו כדי להחזיר לקופטים החזקה בקפלות ובמנזר. במברקו לשר המשטרה התלונן המוטרן הקופטי שפלישת האתיופים לשם נעשתה "בעזרתה המזוינת" של המשטרה.
לאחר שלושה ימים עתרו הקופטים לבג"ץ, שמתח ביקורת קשה על התנהלות המשטרה, וקבע שהצדק עם הקופטים. מאחר שלפי חוקי הסטטוס-קוו, הרי אך ורק הריבון רשאי להחליט בנושא כנסיית הקבר ולא בית המשפט, המליץ בג"ץ לממשלת ישראל להקים ועדה בנושא שתפתור את הבעיה. עד היום לא הוסדר העניין. לאתיופיה לא היו אותה תקופה יחסים דיפלומטיים עם ישראל ומצרים, פטרונית הכנסייה הקופטית, נחשבה למדינת אויב. בהסכם השלום בין ישראל למצרים נכלל סעיף לפיו מתחייבת ישראל לפתור המחלוקת בדיר א-סולטאן. עד היום משמש בג"ץ זה, כאבן הראשה בלימודי קניין, בכל הקשור למהותה של פלישה טרייה ומתי ניתן לעשות שימוש במשטרה, כדי לפנות פלישה טרייה.
