לאחר הצלחות כה רבות בתחום התיאטרון - בדרמה קלאסית (קוריאולנוס), במחזות זמר אופראיות (כמו
אויטה ועלובי החיים המונומנטליים,ועוד ועוד, מביא המנהל האמנותי
משה קפטן את תחום המחול אל התיאטרון הלאומי, ומעשיר בזה את רבגוניות ההצגות ברמה הגבוהה אליה הוא הביא לתיאטרון.
את סיפור חייה של
פרידה קאלו כדאי לדעת, כי אז - כל סצינה במחזה-המחול שעיצב וביים להפליא
אביחי חכם, מקבלת תוקף משמעות, והדרמה עוברת מהמילים לביצוע מוחשי-פיסי, תוך תנועה נהדרת, בלתי פוסקת, שחורגת ונוסקת מהקונוונציה שתחום המחול הישראלי המודרני קיבע עצמו בתוכה. המקוריות של אביחי חכם בחיבור המשפטים של הריקודים, שההרמוניה שבהם יונקת מעצם היותם בלתי קטועים וחתוכים אלא בעלי המשכיות וללא הזדקקות לאגרסיה וכוחניות - המקוריות שהוא יוצק ביצירה זו גורמת לקהל הצופים לחוש כחלק מהיצירה, להרגיש שכל ניע וזיע הם בעלי משמעות וחלק מהסיפור הטראגי והסוער של פרידה קאלו.
הציירת שרבים מכירים את דיוקנה עם הגבות המחוברות והשפמפם הדקיק, נולדה לאב יהודי הונגרי ולאם ממוצא אינדיאני-ספרדי ב 1907. בגיל שש חלתה בפוליו, ובגיל 18 נפגעה בתאונת דרכים והפכה לנכה. אך יופיה ומראה פניה האכזוטי היו כאבן שואבת לכולם. בלבושה הגברי- היא נהגה ללבוש חליפות גברים כמו הסופרת ז'ורז' סאנד, אהובתו של שופן - הייתה לסמל פמיניסטי. מה שהוסיף לססגוניות דמותה. המלחמה שלה במחלותיה ונכותה העניקה לה יתרונות, בשלהם זכתה בתשומת לב. כך התאהבה בגיל 18 בצייר המקסיקאי הנודע דייגו ריברה, כבד הגוף והבוגר ממנה בעשרים שנה, והצליחה להנשא לחובב הנשים הזה ב-1929. חיי הנישואים שלהם היו כסחרחורת שנעה בין בגידותיו המרובות, אהבתה הנואשת והפגועה גרמה לה להעניש אותו ע"י קשרי אהבה רבים עם גברים ונשים, כולל רומן עם הדמות החשובה ביותר והמתחרה לסטאלין בשלטון הסובייטי -
ליאון טרוצקי היהודי, שברח מרוסיה כדי להינצל מידי הרודן סטאלין, ומצא מקלט במקסיקו ב-1937 הודות לפרידה ודייגו, עד שכדור הרוצח השיגו שם. כמו-כן ניהלה ב-1935 רומן עם הפסל הנודע
איסמו נוגוצ'י, בתשובה לרומן שבעלה ניהל עם אחותה.
מאז ילדותה כשהפכה חולה ומרותקת למיטה, החלה פרידה לצייר. בהמשך, ב-1933 כשדייגו קיבל הזמנה לצייר ברוקפלר סנטר ציור קיר ענק, מה שהאמריקנים כה אוהבים לעשות עם קירות-ענק - חיו תקופת מה בניו-יורק. ב-1938 היא מציגה בתערוכת יחיד בגלריה בניו-יורק וזוכה להצלחה, ומנהלת רומן עם הצלם ניקולס מוריי. שנת 1939 הייתה משמעותית עבורה. היא נסעה לפאריס, הציגה גם שם, ונפגשה עם הציירים הסוריאליסטיים. דבר שניכר בסגנון יצירתה, המשלב נאיביות עם סוריאליזם. מה שכה תואם להלכי הנפש הסוערת שלה. באותה שנה הזוג התגרש, למרות ששנה לאחר מכן נישאו בשנית. הייתה זו אהבה רבת תהפוכות, ואת רשמיה ותחושותיה הביעה פרידה בציוריה. ב-1941 החל הזיק היהודי במוצאה להשפיע, והיא התעניינה בספרות אודות האינקוויזיציה ובשואה.
לאחר ניתוחים רבים בגבה, הפכה למשותקת בכסא גלגלים, מה שנראה על הבמה בהצגת התיאטרון בהבימה. כל זה לא מנע ממנה לחזור ולהיות פעילה פוליטית בתנועות שלום ואנטי מלחמתיות. עם רגל כרותה היא התעקשה להשתתף ב 1954 בהפגנה נגד התערבות ארה"ב בגוואטמלה, לקתה בדלקת ריאות, ונפטרה באותה שנה בבית שרכש אביה, "הבית הכחול", בו גרו היא ודייגו. את הבית הזה בו נפטרה, תרם ריברה שנפטר ב-1957, כדי שיהפוך למוזאון על שמה.
דמותה הסוערת והרבגונית של פרידה קאלו הייתה לנושא בסרט לפני כמה שנים בו כיכבה סלמה הייק כפרידה.
לירז צ'רכי היפה, שדמיונה לפרידה מדהים, מדגימה את הדמות המיוסרת בתנועה, בשירה ובהשמעת הטקסט שברקע בקולה היפה והצח. הפעם הדרמה, שהיא כה מוכשרת בה, אינה מובעת כאן במשחק, אלא בתנועה, והיא מקור כוח היצירה. כך גם
אסף גולדשטיין מקסים בדמות הצייר רודף הנשים, וגופו החטוב והחשוף מהווה אתגר לשפע הרקדניות המחוללות סביבו, כהמחשת שפע הנשים שסובבוהו, תוך עיצוב המחול בשפע יצריות, מיניות, תאווה ויופי אסתטי.
סיפור האהבה הסוער של הדמות הטראגית עולה בליווי תאורה יפהפיה של
קרן גרנק, עם מוזיקה ספרדית לוהטת שאת פס הקול שלה עיצבה היטב
מירי לזר, אך למרבה הצער הסאונד-מן הגביר את השמעתה בצורה מוגזמת, שגרעה מהתענוג בצפיה. התפאורה המינימליסטית של
ערן עצמון אינה כפי שהוא מעצב להצגות, אך יש בה הרבה יותר נוכחות ממה שמלווה הצגת מחול בדרך כלל. במיוחד הקיר האחורי עם הדלתות המלוכסנות המשמשות להגברת האפקט הדרמטי בביצוע הרקדנים.
להקת הרקדנים - כולם מקצוענים להפליא, שתנועותיהם מלוטשות להפליא, יוצרות את האוירה, הקצב והמסגרת כמו גם את הליבה של היצירה.
הצגת - מחול למי שאוהב תנועה, מקבל אותה כאן בביצוע סוחף ומרתק במיוחד.
