"שליח השלום" נרצח בשנתו על-ידי הלגיון הירדני

כהן היה דמות ידועה לעיתונאים ולישראלים לא מעטים. הוא "כיכב" בשורה של כתבות וידיעות שהתפרסמו בעיתונות דאז אודותיו .
מספר חודשים לפני הירצחו בידי הלגיון הירדני הודיע כהן כי הוא מתכון לערוך צעדה ממטולה עד אילת לבקר בערים ובישובים שונים לאורך מסלול הליכתו ולהיפגש עם ראשי הישובים הללו וכי הוא רואה עצמו סוג של "מלאך שלום" ואם יאפשרו לו בכוונתו לבקר במקומות הקדושים בירושלים ולהיפגש עם המלך חוסיין ומנהיגי ערב אחרים, כדי לדבר על ליבם להשכין שלום בין ישראל וירדן וארצות ערב נוספות. יש הטוענים כי היה בו דחף להתפרסם ולזכות בהכרה וסיפור שליחות השלום היה חלק מהעניין. "יום אחד יגידו לילדים שלי שיש להם אבא מפורסם" אמר כהן לעיתונאים. כהן סיפר לעיתונאים כי בעבר כשהתגורר במרוקו צעד ברגל לאורך כל מרוקו ועשה זאת 3 פעמים. לך תדע מה אמת ומה דמיון.

בתחילת חודש אוקטובר 1955 יצא כהן לצעדתו ממטולה שבאצבע הגליל ביום שני 17 באוקטובר 1955 הגיע לטבריה. וכך מדווח עיתון דבר מיום 18 באוקטובר 1955 "כהן הגיע לטבריה והתקבל על-ידי ראש העיר שהביע את הוקרתו לצעיר על מפעלו הספורטיבי"

מטבריה המשיך לנצרת משם הגיע לחיפה ומשם לחדרה נתניה הרצליה. בכל מקום שהגיע הצטייד באישורים על ביקורו וענד על גופו את סמלי העיריות או המועצות בהם ביקר. צעדתו זכתה לסיקור ולפרסום בעיתונות דאז והוא כונה בעיתונות בתארים כמו "ההולך ברגל " מלאך השלום" ועוד.

ביום ראשון 6 בנובמבר הגיע כהן לתל אביב. עיתון "הבוקר" מיום שני 7 בנובמבר 1955 מדוח כי כהן התקבל על-ידי מזכיר עיריית תל אביב מר נדיבי "שענד על בגדו (של כהן א.א) את סמל עיריית תל אביב". מתל אביב המשיך כהן את צעדתו לכיוון ירושלים. הוא הגיע תחילה לרמלה המשיך להר טוב. וביום שישי 11 בנובמבר הגיע לירושלים. לפני כן יצר קשר עם אנשים מירושלים וביקש שיקבלו את פניו, כמו-כן ביקש להתקבל אצל ראש העיר, אך נמסר לו כי ראש העיר נמצא בישיבה ולא יוכל להתפנות לקבלו. מאחר שאיש לא בא לקבלו, שוטט כהן ברחובות העיר ולן בלילות בגנים ציבוריים בירושלים ובתחנת אגד בעיר. ייתכן שכאן התגבשה אצלו ההחלטה לא להמשיך לצעוד עד אילת כפי שתכנן כשיצא לצעדה לאורך הארץ ממטולה אלא לצאת ל"שליחות שלום" לירדן לארצות ערב ובהמשך לצעוד ברחבי העולם.

ביום ה' 17 בנובמבר מדווח עיתון הצפה כי יוסף כהן "ההולך ברגל" הופיע אתמול (16 בנובמבר 1955) בלשכת שר הפנים וביקש להתקבל אצל השר. "הוא דרש כי יתנו לו דרכון שבו יוכל ללכת על פני ארצות תבל". כהן ביקר ימים ספורים לפני הירצחו מספר פעמים במערכת מעריב בירושלים, נפגש עם עיתונאים והודיע כי בכוונתו לעבור לעיר העתיקה לבקר במקומות הקדושים ואחר כך להיפגש עם המלך חוסיין. כהן סיפר לעיתונאים כי הוא "נושא את ברכת הדרך של הרב אבו חצירה ברמלה". במקביל פנה יוסף כהן במכתב אישי לנציג משקיפי האו"ם הגנרל ברנס וסיפר לו על כוונתו להיפגש עם המלך חוסיין ולהמשיך מירדן לארצות ערב נוספות, כשליחות וסמל של שלום ומשם להמשיך לצעוד ברחבי העולם. לדברי כהן הסכים הגנרל ברנס שאם משטרת ישראל תיתן לו רישיון מעבר, הוא ישתדל להשיג רישיון דומה אצל שלטונות ירדן. מספרים כי כהן אף טילפן בעניין זה לאלוף משנה חיים הרצוג שהיה אז מפקד מחוז ירושלים וביקש סיועו

שלושה ימים לפני הירצחו הופיע יוסף כהן, כך מדווחת העיתונות, במועדון העיתונאים בירושלים. כשהוא לבוש בלבוש דק שלא מתאים לחורף ולקור הירושלמי. במועדון העיתונאים, סיפר על תוכניתו להמשיך בצעדתו שהתחילה במטולה גם ברחבי העולם דרך ירדן וארצות ערב אחרות. כהן אגב ידע עברית שוטפת ושלט בשפה הצרפתית והערבית הוא הביע התעניינותו בספרית אגודת העיתונאים ולפני צאתו ביקש לחתום בספר המבקרים.

ביום שבת 26 בנובמבר נראה יוסף כהן מבקר במשחק כדורגל שנערך במגרש ימק"א בירושלים על-פי עדויות צילם במקום במצלמתו במוצאי אותה ב-26 בנובמבר 1955 לפני חצות נכנס יוסף כהן לשטח ההפקר ליד שכונת מוסררה בירושלים. הוא פנה לישון ליד חומת מגן בשטח ההפקר. הירדנים הבחינו בו ולא טרחו לברר זהותו או לנסות לשבות אותו בחיים. הם ירו למוות מטווח קצר כנראה בשנתו."שליח השלום" נרצח ב"דם קר" על-ידי הליגיונרים.

ליד גופתו נמצא תרמילו ובו היו טלית ותפילין, מצלמה, חבל סיירים ודגל לבן. הגופה התגלתה בין שתי שמיכות שאחת שמשה לו למזרון ובשנייה התכסה. הירדנים הודו כי הם שהרגו את האיש, אולם לטענם האיש ניסה לעבור את שטח ההפקר בקרבת שער מנדלבאום ולכן ירן בו והרגוהו. הירדנים אף הגישו תלונה לוועדת שביתת הנשק הישראלית – ירדנית בשל "ניסיון חדירה של כהן לאזור הירדני". עם בוקר אישרו הירדנים העברת גופתו לידי צה"ל.

מעט חומרים יש בארכיונים על האיש יוסף כהן ופילו את תמונתו לא הצלחתי להשיג . ממה שיש עולה כי מדובר באיש לא ברור שאינך יודע מה רצה בעצם בצעדתו וכניסתו לשטח ההפקר. ניכר בהתנהגותו דחף לפרסום ולהתפרסם אבל אני לא פסיכולוג קטונתי ואולי מנעים אחרים עמדו מאחורי התנהגותו. אני מניח שילדיו עדין בחיים ומן הסתם יש לו גם נכדים וצאצאים כך או כך מדובר בסיפור היסטורי מרתק ומעניין מתקופת שנות ראשיתה של המדינה שרבים אינם מכירים אותו.