אירועי הימים האחרונים במתחם הר-הבית ודרישת הוואקף המוסלמי, במתחם זה, לסלק גלאי המתכת שהציבה משטרת ישראל, בשערי הכניסה להר-הבית, מעלים השאלה מי הוא הריבון האמיתי במתחם הר-הבית, בירושלים. הכלכלן הפוליטי, הסוציולוג והפילוסוף הגרמני, מקס ובר שהיה ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המנהל הציבורי הגדיר המונח "ריבונות" כזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או על קבוצת אנשים, דוגמת מדינה או שבט. ברוב המקרים מוענקת הריבונות ל
ממשלה או שמוענקת היא לסמכות פוליטית. לעתים, מוענקת ריבונות לאינדיבידואליים. במונרכיה, לדוגמה, המונרך, קרי, המלך או שליט יחיד אחר, נחשב לריבון.
מבחינת הדין הישראלי קיים סטטוס-קוו בכל הקשור למעמדה של מזרח ירושלים. מאז חודש יוני 1967, חל החוק הישראלי על מזרח העיר, ירושלים, מכוח סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. סעיף זה מחיל החוק הישראלי על כלל מזרח העיר. מוסדות המדינה המרכזיים כבר שכנו בירושלים, כמתחייב מהחוקים שעוסקים בכל אחד מהם, בנפרד.
חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל קובע, כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. החוק קובע, כי ירושלים היא מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. כן נקבע בחוק זה, כי המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם, כלפי אותם מקומות. למען הסר ספק, לאור העברת סמכויות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לרשות הפלשתינית, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נחקקו והוספו לחוק ירושלים בירת ישראל בשנת 2000 סעיפים 57.
סעיפים אלה קובעים שתחום ירושלים כולל, בין השאר, השטח המתואר בתוספת להכרזת הרחבת תחום עיריית ירושלים מיום כ' בסיון תשכ"ז (28 ביוני 1967), לפי פקודת העיריות. עוד נקבע, כי לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר, בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על-פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים. עוד נקבע, בתיקון לחוק, כי אין לשנות הוראות סעיפים 5 ו6 לחוק זה, אלא בחוק יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת. בזמן שנחקק החוק לא הייתה ברורה עליונות חוקי היסוד, על פני חוקים רגילים.
במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, השתלט הלגיון הירדני על מתחם הר-הבית והעיר העתיקה כולה. בעקבות כישלון כיבוש העיר העתיקה בידי צה"ל, נותרה העיר העתיקה בשליטת הלגיון ועברה לתחום שליטתה של ממלכת ירדן. השליטה המעשית בהר-הבית עברה לוואקף המוסלמי, שנשלט בידי אנשי דת פלשתינים.
במלחמת ששת הימים כבשו הצנחנים של צה"ל מתחם הר-הבית. מפקדם, מוטה גור, הכריז על כך באמירה המפורסמת: "הר-הבית בידינו". כיבוש הר-הבית גרם לסערה בעולם המוסלמי. בחודשי קיץ 1967 נוהל מתחם הר-הבית, בידי הרבנות הצבאית. אז החליטה ממשלת ישראל, בהמלצת שר הביטחון, משה דיין ובשל לחצים שונים, להעביר השליטה במתחם לוואקף המוסלמי. סמלי ריבונות ישראלים שהיו במקום, דוגמת מדרשה שהקימה הרבנות הצבאית, פונתה וסולקה.
בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר-הבית תועבר לממשלת ישראל. מדובר בתנועת "נאמני הר-הבית", בראשות גרשון סלומון שלטענתה, הר-הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. קיימות תנועות נוספות דוגמת: "מכון המקדש", שהקים הרב ישראל אריאל ו"התנועה לכינון המקדש". פעילותן המעשית העיקרית של תנועות אלה, הינה טיפוח המורשת והזיקה להר-הבית ובית המקדש ועידוד ביקורי יהודים, באופן פרטי, בהר-הבית.
אין כל ספק ולו גם, קל שבקלים כי מדינת ישראל ויתרה הלכה למעשה על שליטתה בהר-הבית. מדינת ישראל מסרה השליטה על הר-הבית וניהולו לוואקף המוסלמי, בירושלים, הפועל בעניין זה יחד עם ממשלת ירדן. בממשלת ירדן קיים שר לענייני וואקף, שתפקידו להיות בקשר ובתיאום שוטף עם הוואקף המוסלמי, בירושלים, בכל הקשור לניהול מתחם הר-הבית. מכוח כך, נזעקה ממשלת ירדן ותבעה הסרת גלאי המתכות, שהציבה המשטרה בשערי הכניסה למתחם הר-הבית.
ברור הוא הדבר, לחלוטין, ונעלה מעל לכל ספיק ספיקא שהוא, כי הצגת מצב הדברים של הצבת מגלי המתכות שהציבה המשטרה, בשערי הכניסה למתחם הר-הבית כפגיעה בריבונות ובשליטת הוואקף המוסלמי, בירושלים, הינה בגדר של דמגוגיה לשמה. הצגת הדברים ברוח זו, בידי הוואקף המוסלמי וממשלת ירדן, מהווה הסתה חמורה, כלפי ממשלת ישראל. התנהגותה והתנהלותה של ממשלת ירדן, בעניין זה, עולה כדי הפרת חוזה השלום, לכאורה, הקיים בינה לממשלת ישראל.
בהסכם השלום מתאריך 26 לאוקטובר 1994 שנחתם בינינו לירדנים, נכלל סעיף 9 שעניינו מקומות בעלי משמעות היסטורית ודתית ויחסים בין דתיים ובו שלושה תתי סעיפים. תת-הסעיף הראשון קובע, כי כל צד יאפשר חרות גישה למקומות בעלי משמעות דתית והיסטורית. תת-הסעיף השני קובע, כי בהתאם להצהרת וושינגטון, ישראל מכבדת תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן, במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים ובשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. תת-הסעיף השלישי קובע, כי הצדדים יפעלו יחד לקדם יחסים בין דתיים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, במטרה לפעול למען הבנה דתית, מחויבות מוסרית, חרות הפולחן הדתי, סובלנות ושלום.
הסכם השלום עם הירדנים, אינו מקנה להם כל זכות התערבות שהיא במקומות הקדושים, בירושלים, בכלל ובמתחם הר-הבית, בפרט. ניסיונו של הוואקף המוסלמי, בירושלים להציג הצבת גלאי מתכות, בידי משטרת ישראל, בכניסה למתחם הר-הבית, כפגיעה בריבונות בשליטת הוואקף, במתחם הר-הבית, הינו בגדר של שקר גמור. עם זאת קל להסית ולהתסיס המון מוסלמים מאמינים וחמומי מוח, בישראל, בשטחים וברחבי העולם, בשידור תמונות של מאמינים, "הנאלצים" לקיים תפילותיהם, מחוץ למתחם הר-הבית, בשל "מגבלות" שמטילה ממשלת ישראל על הכניסה למתחם.
תפילות יום השישי הקרוב המהווה יום מקודש באיסלאם צפויות במתחם הר-הבית, עומדות אלי פתח ושער. אין ספק שהוואקף המוסלמי, בירושלים וגורמים דתיים ופוליטיים קיצוניים, ינסו לנצל המגבלות המוטלות על הכניסה למתחם הר-הבית, מטעמי ביטחון, כמגבלות הפוגעות בחופש הדת והתנועה של מתפללים מוסלמים במתחם הר-הבית. מגבלות אלה יוצגו, גם כפגיעה בריבונות ובשליטת הוואקף המוסלמי, במתחם הר-הבית. אין כל מקום לנימוקים הגיוניים, שעה שההסתה, הרגש, השנאה והשאיפה לנקמה, מרימים ראש ונושאים, אל על, אש של אינתיפאדה שלישית וצפויה, במניין (אם לא נחשיב, במניין, מה שקרוי "אינתיפאדת הסכינים", כאינתיפאדה שלישית). לכן, טיעון לפיו גם במכה הוצבו גלאי מתכת "לא יעבור" ולא יתקבל, על-ידי אלפי פלשתינים מוסתית "שנמנעת מהם זכות התפילה במסגדים הממוקמים, בשטח מתחם הר-הבית".
ברור לחלוטין, כי בשיטות הסתה בהם פועלים גורמים דתיים ואינטרסנטיים, בקרב הפלשתינים, קל להציג הצבת גלאי מתכות בשערי הכניסה למתחם הר-הבית, כפגיעה בחופש הגישה למתחם הר-הבית. קל להציג זאת, גם כפגיעה בזכות הפולחן, להתפלל במתחם זה, ש"מונעת" ממשלת ישראל, מאלפי מתפללים מוסלמים. ברור הוא לגמרי ה"סצ'נריו" הצפוי להתרחש, ביום שישי הקרוב, עם יצירת לחץ עצום של אלפי מתפללים על שערי הכניסה למתחם הר-הבית. לחץ כזה מזמין כמובן מאליו פיצוץ, העלול לגרום בעקבותיו מהומות דמים ולשמש תירוץ לפרוץ אינתיפאדה שלישית.
ממיקום ומנקודת מבט זו, הרי נשמעת סבירה לגמרי עמדתם של גורמים במערכת הביטחון, הטוענים שיש לסגת מהצבת גלאי המתכות בשערי הכניסה להר-הבית. עמדה זו הציגו אנשי שירות הביטחון הכללי בהערכת מצב, שהתקיימה על-ידי ראש הממשלה,
בנימין נתניהו. השר לביטחון פנים,
גלעד ארדן ומפכ"ל המשטרה, רב-ניצב,
רוני אלשיך, טענו בדיון זה כי מדובר בצעד ביטחוני הכרחי. זאת, נוכח פיגוע הירי בו נרצחו ביום שישי האחרון שני שוטרים באמצעות כלי נשק חמים שהוברחו לתוך מתחם הר-הבית. לטענת מפכ"ל המשטרה, הרי אך ורק באמצעות גלאי מתכות בכל שערי הר-הבית, ניתן יהיה להתמודד באופן יעיל עם האפשרות של הברחת אמצעי לחימה להר-הבית.
צודק שר החינוך,
נפתלי בנט, בפרסמו הודעה פומבית מטעמו, לפיה: "חייבים לעמוד חזק בעניין קיום הביטחון בהר-הבית. לפני כמה ימים נרצחו שני שוטרים בהר בשל פרצה ביטחונית. במכה יש מגנומטר, בכנסת יש מגנומטר ובכותל יש מגנומטר. דרישת הוואקף שדווקא בהר-הבית לא יהיה מגנומטר היא דרישה צבועה. התקפלות עכשיו בפני הלחצים הפלשתינים תפגע בכוח ההרתעה של מדינת ישראל ותסכן את חיי המבקרים, המתפללים והשוטרים שבהר-הבית". עם זאת נאמנים לסיסמה: "בכביש תהיה חכם ואל תהיה צודק", יש לשקול מכלול השיקולים, מעבר לשיקול של האגו הצרוף. אין בדברים אלה, כדי לשלול נכונות טענותיו של בנט, אלא מטרתם ליתן זווית ראייה מרחיב יותר, מעבר לשאלת מימוש זכותם של תושבי ואזרחי מדינת ישראל לביטחון שוטף, במחיר פגיעה פוליטית ומדינית חמורה, שניתן למנוע אותה.
נזכיר עוד, כי הצבת גלאי המתכות בשערי הר-הבית נתקלה בהתנגדות עזה מצד הוואקף המוסלמי ומצד הפלשתינים, הרואים בצעד זה 'השפלה', כלשונם. מאז פתיחתו מחדש של הר-הבית לכניסת מוסלמים, ביום ראשון בצהריים, הרי נמנעים אנשי הוואקף, ובעקבותיהם מתפללים מוסלמים רבים מכניסה להר-הבית. גם חברי הכנסת הערבים שהגיעו לשער האריות, שהפך לאזור תפילה מוסלמי, הביעו תמיכה בהתנגדות המוסלמית להצבת גלאי המתכות.
לקצרי הזיכרון שבינינו נזכיר, כי האירוע שנחשב כניצוץ שהצית מה שקרוי "האינתיפאדה הראשונה", היה הלווית ארבעה פועלים פלשתינים, ממחנה הפליטים, ג'בליה, שברצועת עזה. פועלים אלה נהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז, ב-8 בדצמבר 1987. השמועות שנפוצו כאילו לא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל ז"ל שנדקר למוות יומיים לפניכן בשוק המרכזי בעזה עוררו מהומות במחנה פליטים זה. מכאן ועד הדרך לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, הייתה הדרך קצרה קצרה עד למאוד.
לא באנו ברשימה זו, ליתן פתרונים לממשלת ישראל, כיצד עליה להמשיך ולהתנהל בכל הקשור והכרוך בכניסה למתחם הר-הבית. לא באנו ברשימה זו, לקבוע מסמרות בדבר, אם יש מקום להשאיר מגלי המתכות, המוצבים בשערי הכניסה להר-הבית, אם לאו. כל שבאנו ברשימה זו הוא להצביע על מכלול השיקולים ומכלול השיקולים שכנגד, העומדים בבסיסם של כל פעולה ומעשה שהם של ממשלת ישראל, בעניין טעון ונפיץ זה. שיקולים ושיקולים שכנגד אלה, יש להביא בחשבון, גם בהתייחס למיקום דנא, שהינו אחד מהמיקומים בעלי רגישות יתר עולמית. ושבה וחוזרת במצב דברים זה השאלה שהצבנו, ככותרת לרשימה זו: מי הוא הריבון האמיתי במתחם הר-הבית? ימים יגידו התשובה לשאלה זו.
