ברשויות המקומיות כוחו של ראש הרשות הוא הכוח העיקרי בקביעת "רבני העיר", ומאחר שלכול ראש רשות כזו ישנם אינטרסים אחרים ושונים מרעהו, בבחירת "מורו ורבו" הרי שהללו מעכבים כל חקיקה בנושא, בפרלמנט הישראלי.
אין ספק שכל מה שקשור לחקיקה דתית בישראל "מבחינה ממלכתית", רחוק מלהיות חקוק באופן ברור אלא מלא בפרצות ובחוסר ישום החוק, אם הוא בכלל קיים. הסיבה לכך היא ברצון ה"ממלכתי" חילוני לתת לאנשי ה"דת מטעם", כנבחרי על, להוכיח את עצמם ב"מישור הממלכתי" יותר מאשר במישור הדתי, שהרי ה"רבנות הראשית" ולוויניה הוקמו כדי להתאים את הדת למדינה ולא להפך.
לפני כארבע שנים, מיד לאחר בחירת ה"רבנים הראשיים" של היום, שונה החוק בפרלמנט הישראלי והוחלט כי בבחירה הבאה, בעוד כשש שנים, יבחר רק רב ראשי אחד ולא משנה אם יהיה אשכנזי או ספרדי. הפטרונים החילוניים החליטו כי המוצא העדתי על-פי מסורות ישראל, איננו חשוב עוד לעניין ה"רבנות" אלא מדובר בעניין ייצוגי זוטא, כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות, אצל הארכיהגמון הלאומי בארצות הנצרות או המופתי הראשי בארצות האיסלאם. לומר את האמת הרי שבמציאות הישראלית הפכו "הרבנים הראשיים" לדמויות ייצוגיות בלבד כבר משנת 1993. נכון אומנם שהיהדות בנויה לתלפיות על פסיקות והשקפות של חוגים עדתיים, ושרק בבוא משיח צדקנו נדע את הפסיקה הנכונה באמת, אבל ה"רבנים הראשיים" בישראל הפכו מראשית שנות התשעים של המאה העשרים לחלק שאיננו עוד משתתף בפסיקה הדתית בפועל. מחד-גיסא, לציבור החרדי היו וישנם את הפוסקים שלהם לפי חוגיהם ומאידך-גיסא ציבור ה"כיפות הסרוגות" הפסיק, משנת 1993, להיות הבסיס של ה"רבנות הראשית", ואף הרב שלמה גורן ("רב ראשי" לשעבר, ומראשי הציבור הדתי - לאומי) טען בשעת היבחרם של הרב ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי - דורון, כי יש לפרק את ה"רבנות הראשית" ולבטל את משרת "רבניה הראשיים" כי ""אין מדובר עוד בתלמידי חכמים שמורים הלכה בישראל". כך הפכו רבנים חרדים מדרג שני ושלישי ל"רבנים ראשיים" במקומם של גאוני עבר כהרבנים יצחק ניסים, יצחק הלוי הרצוג, הרב אברהם יצחק קוק, הגר"ע יוסף ו
הרב מרדכי אליהו. לפיכך הרי שבהחלט אפשר לומר כי הצבעת הח"כים על ביטול שני "רבנים ראשיים" ובחירת אחד בלבד הייתה הגיונית מבחינה "ממלכתית".
ממליכי ההיררכיה ה"רבנית ממלכתית"
אבל הפרלמנט הישראלי והפוליטיקאים החילוניים - ממליכי ההיררכיה ה"רבנית - ממלכתית", הם עדיין רחוקים מלנקוט קו עקבי בעניין מעמד ה"רבנות הראשית", על שלוחותיה העירוניות והאזוריות. אם בנוגע לבחירת ה"רבנים הראשיים" הרי שהממסד הפרלמנטארי קבע שדי באחד ומנקודה ייצוגית, הרי שבעניין ה"רבניים הראשיים" בעיריות ובמועצות המקומיות אין שום חוק מחייב בנושא למרות ששתי התופעות זהות לחלוטין. אם "רב ראשי לישראל" איננו עוד היררכיה עדתית ותורתית אלא ייצוגית הרי שכך היה צריך לגזור גזירה שווה ל"רבנים המוניציפליים", שהרי גם ברשויות המוניציפליות אין עוד עניין לתושבי הרשות בפסיקות רבניות ממש אלא מדובר בדמויות ייצוגיות, כמו ה"רב הראשי לישראל", וכך גם מספיק לבחור רב אחד לעניין הייצוגי ולהיות אחראי על כשרות, קידושין, עירובין וכו' ברשות המקומית. אבל בעניין העירוני הרי בכל זאת הכל מתמהמה. ולא לחינם הדברים מתמהמהים. ברשויות המקומיות כוחו של ראש הרשות הוא הכוח העיקרי בקביעת "רבני העיר", ומאחר שלכל ראש רשות יש אינטרסים אחרים ושונים בבחירת "מורו ורבו" הרי שהללו מעכבים כל חקיקה בנושא, מצד כל מפלגות הפרלמנט הישראלי. בעיקרון הרי שעל-פי החוק הנוכחי חייבים בכל רשות לקבוע זמן מוגדר ומינימאלי לבחירת "רב העיר" אם מי שכיהן בתפקיד נפטר, פרש או הודח בגלל בעיות שונות. מאחר שחוק ה"רב הראשי" הבודד לא חל עדיין על הרשויות המקומיות הרי שתיאורטית חייבים לבחור שם גם רב אשכנזי וגם רב ספרדי, אבל המציאות רחוקה מכך. ברשויות לא מעטות מעדיף ראש הרשות רק רב אחד ואילו באחרות דואג ראש הרשות לא לבצע כלל בחירות חדשות בזמן קצוב, אף אם לרשות אין בכלל אפילו רב אחד. במצב הזה יכול ראש הרשות - דרך ראש המועצה הדתית או רבני שכונות פשוטים, להקל כלבבו בסוגיות כמו גיטין, גיורים וכשרות. בתל אביב למשל נבחר הרב ישראל מאיר לאו ל"רב ראשי" יחיד למרות שבעבר כיהנו שם שני רבנים בתפקיד זה. הסיבה היא פשוטה:
רון חולדאי - ראש העיר הנוכחי, פשוט החליט כי רב אחד מספיק לת"א למרות שבעיר הזו האוכלוסייה מגוונת. בירושלים לעומת זאת נבחרו שני "רבנים ראשיים" - לאשכנזים ולספרדים, משום שהכוחות הדתיים שם לחצו לכך. יש לציין כי בשתי הערים הללו - ובעוד עשרות רשויות, נבחרו "רבנים ראשיים" לאחר תקופה ארוכת שנים שלא היה שום "רב ראשי" באותן רשויות. כך הוא המצב כיום בעיר חיפה. לאחר מותם של הרבנים שאר ישוב הכהן ושלמה שלוש הרי שראש העיר -
יונה יהב, איננו שש לכנס ועדת בחירות ל"רב העיר" ולכן למשל מערכת הכשרות שם מנוהלת ע"י רב הישוב זכרון יעקב בשלט רחוק וללא השגחה מספיקה. בבאר שבע, בטבריה, ברמלה ובעוד ישובים רבים אחרים אין "רב אשכנזי" אלא מכהן שם רק רב ספרדי בטענה שרוב האוכלוסייה היא יהודית - מזרחית, ובכך מתעלמים מעולי חבר העמים היהודים שחיים שם.
גם עניין בחירת ראשי המועצות הדתיות וחבריהן לוקה בהזנחה קשה. החוק מורה כי שמונה חודשים, לכול היותר, לאחר תוצאות הבחירות המוניציפליות, יש לבחור בהרכב חדש למועצה הדתית ובראש מועצה חדש על-פי תוצאות הבחירות החדשות, אבל בשטח זה אינו קורה. ראשי הרשויות הנבחרות אינם ממהרים להחליף את ההרכב לפי החוק אלא בודקים את נאמנות ההרכב היוצא והעומד בראשו. אם הללו מצייתים לראש הרשות הרי שהם יכולים להמשיך בתפקידם לדורי דורות וכך הם הדברים בפועל ברוב רובן של הרשויות המקומיות. מהפך לראש מועצה דתית ו/או להרכב המועצה הדתית יבוא רק לאחר מתח פוליטי ברשות, מצב שזהה ל"פוטש" פוליטי.
מבקר המדינה חסר אונים בהבנת העניינים
מי שאחראי לפקח על כל זאת הוא הפרלמנט הישראלי בעזרת
מבקר המדינה. אבל להבדיל מאוניברסיטאות, מנכ"לי חברות ממשלתיות וראשי גופים צבורים, שהבחירות והנוהלים שם מפוקחים כחוק הרי שברמה ה"דתית-ממלכתית" הכל אינו אלא בבחינת אנדרלמוסיה. מסתמא שמישהו מעוניין בעצימת עיניים בכל הנוגע לאנדרלמוסיה הזו כדי לשלוט בכוחות ה"דתיים - ממלכתיים", כשהוא נהנה מהאנדרלמוסיה הזו. לאור שיחותיי בעבר עם אנשי מבקר המדינה הרי שגיליתי כי הממונים על הביקורת בנושא הדת במשרד זה אינם יודעים דבר וחצי דבר על הנעשה בנושא ואינם יודעים מאין להתחיל להבין זאת. מנגד, הרי שגיליתי כי מהחרדים שבפרלמנט ועד השמאל של מר"צ ו
חד"ש ישנה אחדות דעים לא לפגוע ב"רבנות הראשית" ובשלוחותיה גם אם סרחו פלילית, וכול זאת רק כדי לשמר בראשן כאלה שיעשו את רצון הפוליטרוקים הפוליטיים החילוניים, המעוניינים ב"יהדות - לייט". החרדים בפרלמנט למשל מעוניינים של"רבנות הראשית" ולשלוחותיה יהיו ראשים ירודים כדי שה"רבנות הממלכתית" תיראה צרה ומגוחכת בעיני יהודים שומרי מצוות ואילו השמאל והימין החילוני מעוניינים בהמשך כהונתם של קלי דעת רק כדי שה"רבנות הממלכתית" לא תייצג יהדות של ממש.
הקרקס הנייד עובר לבית שמש
בחודש אב הנוכחי עובר הקרקס הנייד הזה לעיר בית שמש. למרות "התחרדותה" של העיר הזו הרי שלעומת ערים חרדיות אחרות, כמו אלעד וביתר למשל (שם מכהנים שני "רבנים ראשיים"), מסתבר שהבחירות ל"רב העיר" נושאות את העבר ההיסטורי של העיר, בימייה החילוניים והמסורתיים. מדובר הוא בבחירת רב אחד בלבד, ספרדי. כל זאת למרות שהעיר התחרדה עם עשרות אלפי אשכנזים חרדים ולצידם של אלה חיים בעיר הישנה אלפי אשכנזים מחבר העמים ומארה"ב. אבל זו איננה הבעיה היחידה. למעשה בעיר בית שמש מהן כיום "רב ראשי" - שעם הבחירות באב הוא יפנה את מקומו מאונס לרב החדש. הרב הוא שמעון ביטון - רב מכובד המכהן זה עשרות שנים כ"רב ראשי" ושרבב לא נמצא כנגדו אלא גילו המתקדם, שנתן לקושרים נגדו את תירוץ ה"פנסיה". יש לציין כי גם כאן - בעניין הגמלאות, הכל נזיל על-פי הצורך הפוליטי. כשהרב מסתדר עם ראש הרשות הוא יכול לכהן גם מעבר לגיל, 90 אף אם הוא סנילי ואף אם העתיק את מגוריו מחוץ לרשות, דבר האסור על-פי החוק. רבה לשעבר של בנימיניה - הרב טויב ז"ל, חי שנים רבות בירושלים ועבר שם את גיל התשעים אבל מעולם לא הדיחוהו. "רבני ירושלים" הקודמים - הרבנים מאשש וקולי'ץ, האריכו ימים מעבר לגיל הפנסיה ואיש לא הדיחם אבל לא מכבר הודח הרב יוסף גליקסברג, "ה"רב האשכנזי" של גבעתיים, וכדי למנוע ממנו לכהן אפילו יום אחד נוסף הוחלפו מנעולי ומפתחות חדרו. מיותר לציין כי האיש היה עדיין בשיא כוחו, לשעבר חבר מועצת ה"רבנות הראשית לישראל" ויו"ר וועדת הכשרות שלה. באשקלון כיהן מעבר לגיל התשעים הרב שרביט, כ"רבה הספרדי" של העיר. ההבדל הוא שראש עיריית גבעתיים החליט בנוגע ל"רבנות" עירו אחרת ממה שהחליטו ראשי עיריות ירושלים ואשקלון. גורלו של הרב שמעון ביטון דומה לגורלו של הרב גליקסברג אך הוא נעשה בפחות רעש משום אצילותו של הרב ביטון.
ינון רביב - המועמד הפנמי
האיש שתיכך ועשה הכל החלפתו של הרב ביטון הוא גם זה שחפץ ליורשו בבית שמש, שמו הוא ינון רביב. מדובר בצעיר בסביבות גיל ה-35 שמאברך כולל פשוט הפך למועמד המוביל ל"רב העיר" בית שמש, בעיר שבה הרבנים החשובים קיימים לאין ספור. המפתח: הכסף וראש עיריית בית שמש,
משה אבוטבול. רביב הוא יוצא ישיבות ה"מזרחי" שהתחרד והפך לאיש
ש"ס, לא מעט על-רקע הבחירות ל"רב העיר". האיש היה "אברך חיזוק" בפנמה אך כשהגיע לארץ הוא טען ששימש שם כ"סגן הרב הראשי". מי שמכיר את פנמה יודע שמעולם לא היה שם תפקיד כזה. מאחר שבפנמה חיים איילי הון חרדים ודתיים יוצאי העדה החלבית - סורית ומנגד מעטים שם הרבנים, הרי שרביב ניצל את קשריו שם כדי שאח"כ יגייס כספי עתק למוסדות ולאישים בישראל. בין השאר מדובר בגיוס של למעלה מארבעה מיליון דולר לבית כנסת בבית שמש, שראש העיר, משה אבוטבול, היה פטרונו. היגיון פשוט קובע שראש עיר כאבוטבול היה צריך לפסול את עצמו או את מועמדותו של רביב בגלל הקשר הזה. בכל מוסד אקדמאי או ציבורי בישראל הייתה קמה מהומה על כך ומסתיימת בפסילת אחד הצדדים אבל במערכת ה"דתית - ממלכתית" הכל אפשרי, כשמערכות הביקורת והמשפט בישראל מעלימות ממנה, ברוב המקים את עינן. אבל אבוטבול איננו היחיד שמהווה "בעיה אתית" בפרשה. בגוף הבוחר יושב גם סגן ראש עיריית בית שמש - שמואל גרינברג מ"דגל התורה". האיש שימש גם הוא "אברך חיזוק" מספר שנים בפנמה - במקביל לשהייתו של הרב רביב שם, וביניהם התפתחו קשרי חברות וידידות אדוקים. גרינברג הוא האיש ששכנע את "דגל התורה" (ומנסה לשכנע את אגו"י...) לתמוך ברביב וכי "החרדים האשכנזים אינם צריכים רב ראשי" (אצלו אשכנזים חילוניים ומסורתיים פשוט אינם קיימים כי הם לא מצביעים ל"
יהדות התורה"...). אין ספק שחברותו של גרינברג עם רביב היא העיקר כאן ומקור קרוב לגרינברג טען באוזני כי ה"חברות" הזו תלויה בהחלט בדבר. במערכת בחירות נורמאלית היו פוסלים מזמן את גרינברג. מנגד, הרי שלרביב אין ניסיון ממשי בענייני קידושין, ממונות וכשרות ומה שבית שמש תקבל - אם אומנם הוא יבחר, תהיה אנדרלמוסיה גדולה מזו שמתנהלת כיום ב"רבנות" העיר ובמועצה הדתית שלה, שהן מהחלשות בישראל בתחום הדת.
בבית שמש קיימים רבנים חשובים ועתירי ניסיון אך מאחר שש"ס ו"דגל התרה" - יחד עם ראש העיר, אינם חפצים ביקרם, הרי שהם כלל לא הובאו בחשבון. כאלה הם הרב אלחנן פרץ - רב ספרדי חשוב ומוערך בכל חוגי התושבים בעיר, הרב מרדכי גולדשטיין - רב קהילת "משכנות יעקב", הרבנים פרלשטיין, חלויה, אמסלם ועוד עשרות אחרים אבל עצים אלה אינם חפצים במלוכה המפוקפקת הזו. גם הרישום למועמדות היה רחוק מכללי הנוהל והדין. למרות ששעת הסיום נקבעה ליום חמישי (ה-20 ביולי 2017) הרי שבמשרד הדתות ידעו אנשי ש"ס להאריך את השעה עד חצות הליל כדי שלאחר שתיסגר הרשימה הם יוכלו להכניס מועמד אשכנזי כדי שיגנוב קולות מהרב אליעזר שמחה וויס, שהגיש את מועמדותו ל"רב העיר" בהפתעה.
ואמנם המוביל בהתמודדותו ובניסיונו מול הרב רביב הוא הרב אליעזר שמחה וויס מכפר הראה, ה"רב של עמק חפר". לאיש עשרות שנות ניסיון בניהול קהילות, בכשרות, בענייני קידושין ובגרויות. מדובר ברב חרדי המורה הלכה לציבור הדתי לאומי ונחשב מקובל ומתון על כל החוגים במדינה, מוותיקי הרבנים בארץ. לפני שהגיש הוא עצמו את מועמדותו הרי שהרב שלזינגר משכונת גילה בירושלים היה הרב המוביל מול רביב, אבל בלחץ פוליטי כבד הוא חזר בו ממועמדותו. בחוגים הדתיים - לאומיים ובקרב נציגי אגו"י חושבים להתאחד סביב מועמדותו של הרב וויס.
