שתי הנהגות לשני עמים

חשוד "שנתמזל מזלו" להיחקר במשטרה או בשב"כ, יודע: בחדר החקירות ימתינו לו שני חוקרים. האחד "רע", והשני "טוב". ברור שאין זה מעיד על אופיים של החוקרים, אלא מדובר בהצגה שתכליתה - הפללה. אם לא הולך בטוב - יש דרכים אחרות.

מי שעוקב בעיניים פקוחות, ובאוזן כרויה להנהגה הפלשתינית, רואה, שומע ומבין: יש שם שתי הנהגות. האחת "רעה" ליהודים, והשנייה "טובה". מטרתן של שתי ההנהגות האלה זהה - חיסול מדינת ישראל. ואם להביא ציטוט מספרי הלימוד של הילדים הפלשתינים, אזי: "השבת האדמה שנגזלה ב-48', לבעליה החוקיים".

הנהגת "הרעים" (החמאס, הג'יהד האיסלאמי וכו') מדברת בלי פילטרים: "לעולם לא נוותר על אף גרגיר מאדמת פלשתין". פשוט, בהיר, חד וחלק.
במקביל, הנהגת "הטובים" (אש"ף = הרשות) אומרת: יש עם מי ועל מה לדבר, אבל אל תשלו את עצמכם - לא נוותר על זכות השיבה (רבים בינינו ששכחו שראשי התיבות של
אש"ף = ארגון שחרור פלשתין).

מנהיג "הטובים" אבו מאזן, בניגוד לקודמו שלבש מדים והתלהם, לבוש חליפות מערביות ודיבורו רך ומתון. אחרי פעולת טרור בישראל, ייצא למיקרופונים, ידגיש שרצח חפים מפשע לא משרת את האינטרס הפלשתיני, ויגנה בחצי פה. הגינוי מפיו בדרך כלל מתובל בטענות כלפי היהודים. יש בינינו שהתמכרו לגינוי המזויף הזה. את הטריק הוא למד מהנוכל ערפאת, שסמך על העצות הטובות ששמע ממי שמיטיב להכיר אותנו, אחמד טיבי.

שר החוץ לשעבר, שלמה בן עמי, אמר עליו שביולי 2000 בקמפ-דייוויד, בטרם התפוצצו שיחות השלום שניהל ברק עם ערפאת (בחסות קלינטון), אבו מאזן הציג עמדות יותר קשוחות מהראיס.

לעומתו, "הרעים" - מחמוד א-זהאר, איסמעיל הנייה, מוחמד דף ואחרים, דיבורם תוקפני: "לעולם לא נתפרק מנשקנו. לא ויתרנו על יפו, רמלה, לוד, ואשקלון. גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון הוא רק ההתחלה, אנחנו בדרך להבסת האויב הציוני".

בין היהודים יש כאלה שמשלים את עצמם, כאילו מדובר בארגונים עם מטרות שונות. ולא היא. ההתקדמות בשני מסלולים מקבילים, הוכחה כנכונה. עובדה: מיום חתימת הסכם אוסלו, מסרנו שטחים, עקרנו ישובים, גירשנו יהודים מביתם, עצמנו את עינינו לנוכח התהוות צבא פלשתיני, ואת אוזנינו מהסתה הקוראת לחיסול הישות הציונית הזמנית, והכי מסוכן, חל סחף בדעת הקהל בישראל לכיוון האידיאולוגיה של מה שפעם כינינו "שמאל סהרורי". אין ספק, תוכנית השלבים עובדת.

ומה קיבלנו בתמורה? כלום, כלום, כלום. סטנדפיסטים פלשתינים משכיבים את הקהל שלהם מצחוק, כשהם מצטטים קלישאות נבובות של בכירי צבאנו שמדברים על "זרועו הארוכה של צהל" ועל הדרישה השחוקה של ההנהגה היהודית, לאמר: "לא תהיה התקדמות מדינית, בטרם יפורקו ארגוני הטרור מנשקם".

שורות אלה עניינן אמינות ההנהגה של שני העמים. ברטרוספקטיבה ניתן בקלות לראות שכל מה שאומרת ההנהגה הפלשתינית לבני עמה, מתקיים. ההנהגה שלנו משקרת אותנו, וחמור מזה, משקרת את עצמה. הבולטים שבהם - שרון ופרס.

דוגמה: שבועיים אחרי שערפאת קיבל את פרס נובל לשלום, הביאו לפרס (ולטלוויזיה הישראלית) קלטת שבה נראה ונשמע הראיס נואם מול קהל מוסלמי, במסגד בדרום אפריקה. וכך אמר: "הסכם אוסלו הוא מעשה רמייה. בדיוק כמו שהנביא מוחמד הוליך שולל את בני שבט כורייש, בהסכם הידוע כ"הסכם חודייבה" (מי שרוצה לדעת יותר, שייכנס ל"גוגל" ויקליד: "הסכם חודייבה").

ומה היה למנהיגינו לומר על דברי ערפאת?
"חתמנו הסכם שלום. אנחנו בדרך למזרח תיכון חדש. על אפם ועל חמתם של אנשי האתמול (דוברי הימין) יוכח שכל הדיבורים האלה של ערפאת ואחרים, הינם - שימו לב: רטוריקה לצורכי פנים".

אנשי אמ"ן הניחו על שולחן ממשלת אוסלו דוחות, מהם עולה שערפאת לא מתכוון ברצינות לשלום אמיתי אלא מתכונן לעימות מזוין. הדוחות האלה הזעיפו את פרצופיהם של צרכני האשליות שהנהיגו אותנו. קוראים לזה הדחקה.
הציבור היהודי עדיין ממתין למחיקת הסעיף באמנה הפלשתינית הקורא לחיסול ישראל.

בתגובה לראיונות שהעניק ראש ממשלתנו ל"ניוזוויק" ול"וושינגטון פוסט", אומר ירון דקל מניו יורק: "האמריקאים שרוצים את שרון בשלטון, יודעים שיש לו בעיות בתוך מפלגתו, לכן הם מוכנים לשמוע ממנו דיבורים על בנייה בגושי ההתנחלויות. דיבורים, לא מעשים, עד לאחר הפריימריס בליכוד". במילים פשוטות - האמריקנים יודעים ששרון מוליך שולל את בני עמו, מטעמים של מצוקה פוליטית, לכן הם לא מגיבים בחריפות.

כותב יוסי ביילין (ynet - 15.9.05): "שרון נבנה מתדמית אי אמירת האמת הכרונית שלו. אנשים אומרים: הוא אף פעם לא אמר את האמת, אז למה שנאמין לו"? בקיצור, אחרי שהתקשורת בישראל קידשה את השקרנות שלו, אף צד לא יודע את מי הוא יוליך שולל אם ייבחר. את הימין, כמו שבטוחים יריביו בליכוד, או את השמאל, כמו שחוששים ביילין וחבריו. אפילו התומכים והמעריצים הכי גדולים של שרון, לא יגידו עליו שהוא מנהיג ישר, שמדבר אמת.

"המתון" אבו מאזן אומר לעם שלו בנאום הניצחון מגוש קטיף: "מותר לנו לשמוח. אלמלא השאהידים, לא היינו מגיעים לרגע השמח הזה". ואצלנו לא מבינים ש"המתון" מעלה על נס את רוצחינו. האם יש מנהיג יהודי שיעלה על נס את ברוך גולדשטיין, עדן נתנזאדה, ורוצחים אחרים? כשאני שומע מנהיגים ישראלים מזהירים את אבו מאזן שלא רחוק היום, שארגוני הטרור יפנו את הנשק נגד, אני צוחק עד דמעות...

פרס ושרון מודים: מפעל ההתנחלויות היה טעות היסטורית. פרס נהנה להדגיש שהטעות הזו עלתה למשלם המיסים 60 מיליארד שקל. תמיד יוסיף קינה על "מה היינו יכולים לעשות עם אותם 60 מיליארד".
אם ההתנחלויות הן טעות, כפי שמודים שרון ופרס, מי אחראי? הרי הם הקימו, הם בנו, הם השקיעו. רק בישראל מנהיגים שטועים בענק, ממשיכים עד אינסוף. במדינה מתוקנת מקובל שעל טעויות משלמים הטועים.

עינינו הרואות ואוזנינו השומעות: ההנהגה הפלשתינית מובילה את עמה ליעדיה, עקב בצד אגודל, או אם תרצו - קסאם בצד שאהיד, ומנהיגי ישראל, פרס ושרון, שיקרו ומשקרים לעם. הוויכוח בין הימין לשמאל הוא על השאלה: האם שני השקרנים הקשישים האלה משייטים אותנו לחוף מבטחים כמו שבטוחים בשמאל, או שמא לים סוער.
הכינו את חגורות ההצלה...