משהו רע קורה לנשיאי המדינה

אני עוקב אחר התנהלותו של הנשיא ריבלין בהתמדה, גם אם לא באופן צמוד, מאז התמנה לנשיא. בוויכוח הציבורי שהתנהל לקראת ההצבעה על המינוי, סברתי שנתניהו מחמיר בשיפוטו לגבי ריבלין וכי ראוי היה שהליכוד יתמוך בחבר ותיק, שהיה יו"ר הכנסת, איש א"י ומי שנתפס כאיש ימין. אחרי העידן ההרפתקני של פרס, שמעולם לא פסק לפעול כ"חתרן בלתי נלאה", כפי שכנהו רבין, הצרוף: פרס כנשיא ונתניהו כראש ממשלה נראה אומלל למדי. בדיעבד, הערכתי היא שפרס היה פחות גרוע משתיארתי אותו לעצמי בטרם נבחר ואילו ריבלין מאכזב הרבה יותר.

במחשבה נוספת, נראה שמשהו בעייתי עובר על נשיאי ישראל. להלן טבלה קצרה של ארבעת הנשיאים האחרונים. הצרוף מבליט את מהות השינוי שחל במשכן הנשיא מאז כיהן בתפקיד עזר ויצמן.


1. עזר ויצמן - 1993 - 1998 / 1998 - 2000

הערות: שרת תחת החוק שקבע לנשיא עד שתי קדנציות של 5 שנים כל אחת.
התפטר כשנחשד בקבלת שוחד

2. משה קצב² - 2000 - 2007

הערות: התפטר בעקבות חשדות לאונס; נשפט, הורשע וישב במאסר

3. שמעון פרס - 2007 - 2014

הערות: נבחר תחת החוק ששינה את תקופת הכהונה לקדנציה אחת בת 7 שנים.
פוליטיקאי פעיל גם בתפקידו כנשיא.

4. ראובן (רובי) ריבלין 2014 - מכהן. פוליטיקאי פעיל גם בתפקידו כנשיא

חוק יסוד "נשיא המדינה"¹ מגדיר את תפקידו וסמכויותיו של הנשיא ואת תהליכי מינויו וסיום כהונתו. החוק קובע את מעמד הנשיא, דרישות כשירות ומגדיר את תפקידיו. כ"כ הוא מטפל בסוגיות: חסינות, הליך הבחירה, הפסקת כהונה ומילוי מקום.

מעמד: קביעה כללית ביותר: "בראש המדינה עומד נשיא". (סעיף 1)

כשירות: שלושה תנאים: א. אזרח ותושב ב. העדרה של הרשעה בעבירה שיש עימה קלון ג. מקרים הדורשים תקופת צינון.

תפקידים:

• חתימה על חוקי המדינה ואמנות בינלאומיות שאישרה הכנסת.

• מילוי תפקידים שיועדו לו בחוקים אחרים (למשל: חוק יסוד: הממשלה, החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, חוק יסוד: הכנסת).

• קבלת כתבי האמנה מנציגים דיפלומטיים.

• מינוי (פורמלי) של שופטים, מוכתב ע"י החלטות הוועדה למינוי שופטים.

• חנינות

שנים מתוך 4 הנשיאים האחרונים, נאלצו לפרוש מתפקידם בגלל חשד לעבירות שיש עימן קלון או בגלל הרשעה בהן. השלישי, פרס, הגיע לתפקיד אחרי עשרות שנות פעילות פוליטית, בעיקרה אקזקוטיבית, והמשיך להתנהל במידה רבה גם בתפקידו כנשיא המדינה כפוליטיקאי פעיל. הואיל והיה מהוגי ומחוללי הסכמי אוסלו (1993) שאותם המשיך לדחוף גם כנשיא, כאשר הממשלות לצידן כיהן במשך מרבית תקופת כהונתו היו ממשלות ימין, התגלעו מחלוקות רבות בינו לבין ראש הממשלה. ניהול דו-ראשי זה של המדיניות הלאומית של ישראל, חידד את הקיטוב החברתי מבית ותרם לדימוי בעייתי של המציאות הפוליטית בישראל כלפי חוץ. הואיל והנשיא הוא שעומד פורמלית בראש המדינה, דהיינו הוא הנציג הבכיר ביותר של הממשל הדמוקרטי בה כלפי חוץ וכלפי פנים, מציאות דו-קוטבית כזו שיצר פרס (והתקיימה גם בחלק בתקופות הכהונה של עזר ויצמן שפרש מהליכוד), היא מציאות שלילית. תפקיד הנשיא איננו לנהל מדיניות עצמאית ומפצלת, אלא לייצג את ההוויה הכללית, המאחדת ולחזקה.

רובי ריבלין הוא איש ליכוד ותיק, אולם בשנותיו האחרונות בפעילות פוליטית אקטיבית כיו"ר הכנסת, הלך והתרחק ממפלגתו, פיתח ניגודי השקפות ועמדות מול ראש הממשלה ומרכז המפלגה והציג עמדות לעומתיות לממשלה. כתוצאה מתהליך לקוי של בחירתו, שנסמך על מאבקי כוחות פנימיים בתוך הליכוד, נבחר לכהונה חרף התנגדותו של ראש הממשלה. נראה שבחירה זו לצד חילוקי דעות עקרוניים בנושאי חוק וחוקה, העמידה אותו, מאז נכנס לתפקיד, בעמדה לעומתית לממשלה ולראש הממשלה גם כנשיא. המציאות הבעייתית המשתקפת מבית הנשיא, נמשכת כבר למעלה מ-20 שנה. לא רק שכך היא אינה הופכת את תפקיד הנשיא לגורם מלכד ומאחד, אלא שהיא מעמידה אותו אופרטיבית בעמדות מנוגדות לחלק מבוחריו ובניגוד מחריף והולך עם קבוצה גדולה מאוד של הציבור, שבהשראת היושב בבית הנשיא מתרחק מהזדהות שאפיינה את יחסו למוסד, בדור הראשון לעצמאות.

מטעמי נוחיות ואולי גם מטעמי "דווקאיזם", מנהל הנשיא ריבלין באופן עקבי "מדיניות הסברה פרטית", שלמרבה הצער נוקטת עמדות שנויות במחלוקת בוויכוחים הציבוריים המדיניים והאידאולוגיים הפוקדים אותנו חדשים לבקרים. אף שנבחר בקולות חברי ליכוד לא מעטים, הוא משתף פעולה עם גופים מחקריים בעלי גישה פוליטית שנויה במחלוקת,² מנוגדת לגישת הליכוד והימין הפוליטי בכללו. בין היתר העלה בפעילות זו את "תאוריית 4 השבטים שלו", את השגותיו בשאלת אופיה הדמוקרטי של ישראל, שאלת מעמדו של בית המשפט העליון וגבולות סמכויותיו ואת הפרוש שלו למשמעות האמיתית והמעשית של היות מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית", כביכול לפי הנאמר במגילת העצמאות. אלא שבמגילת העצמאות נאמר במפורש שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, אבל לא נאמר באותה צורה מפורשת שהיא דמוקרטית במובן המקובל כיום בשמאל המערבי. אפשר שהדבר נובע מכוונת מכוון (אני סבור כך) ואפשר שהדבר נובע מהעובדה שנהוגות בעולם מתכונות דמוקרטיות רבות ולא הכל מפרשים אותה באותו אופן. ככל הנראה, אם תשרוד הדמוקרטיה את קצב ואופי השינויים של העידן הפוסט מודרני, גם תפתח גרסאות נוספות. מאידך-גיסא, יהדות יש אחת וחייבת להישאר אחת וכל עוד זה המצב, הגדרתה כמדינה יהודית היא הגדרה חד-ערכית לאופיה כמדינת לאום.

לאחרונה פרסם בית הנשיא מכרז ל"מלגת מצוינות וחדשנות מדעית", המבקשת להעניק מלגות בהיקף של 150 אלף שקלים, לתריסר עבודות דוקטורט שימצאו ראויות לכך, שעוסקות ב: "ריבון, ריבונות, ושלום". אני מיחס פרסום זה לסדרת המהלכים של הנשיא המכוונת להשפיע על הוויכוח הציבורי בשאלת משמעות הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. מאידך-גיסא, אני מוצא טעם לפגם חמור כשבדיון האינטלקטואלי שהוא מקדם בדרך זו, נעדרים מקבוצת מילות המפתח היסודיות המושגים: ציונות ויהדות.

ריבלין נרתם יחד עם גורמים אופוזיציוניים בישראל ובארה"ב, לבקר את ראש הממשלה על מהלכים והחלטות שונים שלו מול יהדות ארה"ב - בעקר מהזרמים הדמוקרטיים-מיליטנטיים בקרב הרפורמים והקונסרבטיבים: שאלת התפילה בהר-הבית, מיהו יהודי, דרכי השפעה לגיטימיות של מי שאינם אזרחי ישראל בהחלטות הריבוניות כאן ועוד. כל אלה קשורים ביישום המעשי של שאלת יהדותה של ישראל. ההכרזה שאין בצידה ביטוי יישום מעשי היא חסרת ערך לטווח הרחוק. טענה שכיחה בין המבקרים היא שנתניהו כראש ממשלת ישראל, הוא גם "ראש ממשלת" העם היהודי, אולם אין ריבלין רואה עצמו מתוקף אותה זווית-ראייה כנשיא העם היהודי ופועל ככזה. מותר לדבר על "ראש ממשלת העם היהודי" ו"נשיא העם היהודי" באופן מטאפורי, אולם אסור לבלבל זאת עם שליטה והתחייבות; שליטת מדינה חובתה היא לאזרחיה בלבד. פעולה דומה מול אזרחי מדינות אחרות, עשויה להתפרש ובצדק כהתערבות בלתי-לגיטימית בעניינים הפנימיים של אותן מדינות. על כן, מי שהוא אנטי-ציוני, פוסט-ציוני או סתם יהודי המעדיף לחיות בגלות, ההגינות והריאליה גם יחד גוזרים עליו איפוק ושיקול דעת בניסיון להכתיב לישראל הריבונית כיצד לחיות את חייה.

פרס הקים מתוקף קשריו האישיים הנרחבים והמעמד הבינלאומי שקנה לעצמו בעקבות הסכמי אוסלו, שזיכו אותו (וגם את ערפאת) בפרס נובל, את "מרכז פרס לשלום". בהדרגה אך די מהר, הפך אותו למוקד פעולתו החוץ-פרלמנטרית והאינטרו-פרלמנטרית, גם בתפקידו כנשיא. ריבלין בוחר מסלולים אחרים וכלים אחרים, אולם בחתירה ל"אוטונומיה" של בית הנשיא מול הממשלה וראש הממשלה, הוא חוזר אל "דרך החתרנות" של פרס.

המחלוקת הגדולה ביותר עם הנשיא כיום היא בשאלת מעמדו של בית המשפט העליון. אני סבור שריבלין, בעברו יו"ר הכנסת, לא עשה את הנדרש ממנו לקביעת מערכת יחסים נורמטיבית סבירה בין הכנסת המחוקקת לבית המשפט הפועל במסגרת חוקיה ומתוקפם. לא ראוי שימשיך לקדם מחלוקת זו בתפקידו הייצוגי כנשיא.
כאשר מתבוננים בכל ארבעת הנשיאים האחרונים שלנו, דומה שכולם לקו בתסמונת של טרנספורמציה התנהלותית שלילית במעברם לבית הנשיא.

קודמיו של ריבלין היו אנשי ביצוע מובהקים לפני שהגיעו לנשיאות ויתכן שדבר זה היה להם ולנו לרועץ. קשה להם להשתחרר מן העובדה שבתפקיד החדש הם יותר סמל ואנשי חינוך מאשר מנהיגים אקזקוטיביים. מלבד קצב, כל השלושה נעו בהשקפותיהם ובהשתייכותם הפוליטית - פורמלית או א-פורמלית - ממחנה פוליטי אחד לאחר. תנודתיות זו מוכיחה חוסר יציבות או צורך אובססיבי להשפיע, גם במחיר פגיעה בתפקיד הנשיא אותו הם ממלאים. בעיני הציבור הנשיא איננו מנטור פוליטי, איננו מטיף בשער ואיננו מחנך מבוגרים. הוא סמל לאחדות, מפשר, מתווך מגשר ומלכד, אך בשום אופן לא מכריע במחלוקות הציבוריות. באלה מכריע הציבור שהוא הריבון. דמוקרטיה המנסה להפקיע מהריבון את סמכויותיו, אינה יכולה ואינה זכאית להתקיים.

נראה שהמסקנות העולות מדברים אלה הן:

• לא כל מי שהיה פעיל פוליטי (אקטיבי) מתאים להיות נשיא ויש לבחון זאת ולהגדיר תכונות רצויות כתנאי-סף.

• חייבים להגדיר טוב יותר את תחומי האחריות והסמכות של הנשיא ואת המותר והאסור ביחסיו עם רשויות השלטון האחרות, במיוחד עם הממשלה.

• על מבקר המדינה לבחון את ההתאמה שבין התפקוד בפועל של הנשיא, לבין גבולות אחריותו וסמכויותיו, ולדווח על כך לכנסת. מוסד הנשיאות הוא חלק ממוסדות השלטון ואין סיבה שלא יהיה מבוקר, באופן מלא ושיטתי.

אם מגבלות אלה ישפיעו לטובה על אופיים והתאמתם של המועמדים לתפקיד - דיינו. אם יתברר שהתוצאה היא שרמת המועמדים המגיעים לתפקיד איננה ראויה, יהיה מקום לשקול שינוי מוסדי בהגדרות התפקידים בין הממשלה לנשיא, ובכלל זה ביטול אחד המוסדות - נשיא או ראש הממשלה, עם תבנית ארגונית חלופית הולמת.