חברה דמוקרטית חייבת להיות שוויונית

חברתי הנשיאה מרים נאור, חבריי שופטי בית המשפט העליון, שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד, היועץ המשפטי לממשלה, ראש לשכת עורכי הדין, היועץ המשפטי לכנסת, מבקר המדינה, חברי הכנסת, חברי הוועדה לבחירת שופטים, הסנגור הציבורי הארצי, נשיאים ושופטים בדימוס, עוזרים משפטיים, מתמחים, פרקליטים, חברים ואורחים, רעייתי נינה ובני משפחתי היקרים;

תחילה אני רוצה להודות בכל לבי למברכים אותי – הנשיאה, שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, ראש לשכת עורכי הדין והיועץ המשפטי לכנסת – על הברכות החמות.

בהגיעי לגיל שבעים וכמצוות המחוקק, היום נפרד אני מבית המשפט העליון בתום שלושים וחמש שנות שיפוט, כמחצית שנות חיי, בשלוש ערכאות שיפוטיות.

מתינוק פליט בסירה מיטלטלת לביירות שבלבנון בשנת 1948 זכיתי לשבת בערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל – דומני שאין לי אלא להודות לבורא עולם על זכות זו. חש אני בדבריי בפניכם היום לא רק תחושת סיפוק אישי אלא גם תחושה של סיפוק על שליחותי לחברה בישראל ובפרט לחברה הערבית, וכמבטא תקווה להמשך השתלבות ופריצת דרך גם לאזרחים ערבים אחרים שכבר מצליחים בתחומים רבים כגון הרפואה, האקדמיה, הטכנולוגיה, החינוך, המדע והשירות הציבורי לסוגיו.

סיפורה של משפחתי, מתחיל בארץ בכפר גוש חלב (ג'ש) שבגליל העליון. נולדתי בעיר חיפה בשלהי המנדט הבריטי. אבי עליו השלום היה מזכיר בבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך שהותנו כפליטים בלבנון, פנו לאבי חבריו היהודים הוותיקים שעבדו עמו בתקופת המנדט הבריטי והציעו לו שיחזור ארצה עם משפחתו ויעבוד בבית המשפט, ביודעם את ניסיונו ושליטתו בשפות העברית והאנגלית. בשנת 1954 חזרנו לארץ ואכן אבי מצא את מקומו כמזכיר בבית משפט השלום בעכו – העיר בה גדלתי וגרתי עד שמוניתי לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה גם פעלתי כעשור כעורך דין צעיר, לפני מינויי לבית משפט השלום.

עכו היא עיר מעורבת בה חיים, זה לצד זה, יהודים וערבים, המנהלים מערכת יחסים יוצאת מן הכלל. בלבי עכו תישאר ביתי, הגם שמזה חצי יובל כבר אינני גר בה פיסית.

בגיל צעיר מאוד זכיתי להתמנות לשופט. ראיתי בתפקידי כשופט משום שליחות כפולה. האחת להכריע באופן צודק במחלוקות בין בעלי דין, והשנייה להיות ככל יכולתי גשר לקירוב בין יהודים וערבים במדינת ישראל, מטרה שבחשיבותה אני מאמין באמונה שלמה. תמיד אמרתי לעצמי ולזולתי כי היותי בן למיעוט הערבי בישראל פיתח בי רגישות מיוחדת לחלש וכך לאחר יותר מעשור של כהונה בבית משפט השלום זכיתי להתמנות בתום עשור לבית המשפט המחוזי בחיפה, מקום שהפך עבורי לבית לעשור נוסף ויותר.

חיפה עצמה היא עיר של שלום שעוד מתקופת הבריטים ידעה מערכת יחסים טובה בין יהודים וערבים וכך גם היום. ואז באה השעה המרגשת שבה נקראתי לבית המשפט העליון בירושלים. תחילה במינוי בפועל ובתום שנה במינוי קבוע וזהו ביתי המקצועי מאז שנת 2003. הייתה לי זכות גדולה להצטרף לבית המשפט העליון כערבי הראשון במינוי של קבע (קדם לי השופט המנוח עבד אלרחמן זועבי במינוי בפועל). כל השנים הללו היו מסע מרתק בתוך החוויה הישראלית בכל תחומי המשפט – פלילי, אזרחי, מנהלי וחוקתי.

החברה בישראל מורכבת ממספר קבוצות שונות ומגוונות, הנבדלות זו מזו. היא כוללת יהודים וערבים, חילונים ודתיים, עדות מערב ועדות מזרח, תושבים ותיקים ועולים חדשים מארצות שונות, עשירים ועניים, אשר למרות ההבדלים הללו, כך אני מאמין, יכולים וצריכים לחיות בשלום ובשיתוף איש עם רעהו. שוני לא חייב להפריד בין האנשים, הכרה אמיתית בשוני וכיבודו יכולה לחבר בין האנשים ולהביא לשוויון המיוחל. תפקיד המשפט בחברה מעורבת כזו חשוב מנשוא. על המשפט להוות עמוד תווך יציב וברור אשר יגן על החוק במוסדות השלטון. כך יתחזק אמון הציבור בבית המשפט. טול מבית המשפט את אמון הציבור ונטלת ממנו את נשמת אפו. אמון הציבור במערכת המשפט משמעו אמון בהוגנות, ביושרה מקצועית, בהעדר משוא פנים של השופט ובאוביקטיביות שלו. על השופט להגן על שלטון החוק. השירות הציבורי צריך להישאר נאמן לשליחותו ולקו מצפונו. חז"ל אמרו: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָׁלוֹם, שֶנֶאֱמַר (זכריה ח,) אֱמֶת וּמִשְׁפַט שָׁלוֹם שִפְׁטוּ בְשַעֲרֵיכֶם". על-מנת למלא שליחותו של השופט נאמנה, נחוצה לו עצמאות שיפוטית. עצמאות זו היא הנותנת לשופט את היכולת לתת ביטוי לערכי היסוד של משטר דמוקרטי, ערכים שאינם תואמים תמיד את הזרמים השונים והמשתנים בציבור. מטעם זה, אני סבור, כי אין מקום לפגיעה בסמכויות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשטר בישראל. כל פגיעה בסמכויות בג"ץ תחליש את בית המשפט, תפגע באמון הציבור ובעצמאותה של המערכת המשפטית.

בית המשפט העליון מייצג בעיני את הטוב בחברה הישראלית ובראש ובראשונה את המאמץ להשגת שוויון, שוויון מגדרי, שוויון למיעוטים, שוויון בחלוקת תקציבים ועוד. הייתה לי הזכות להשתתף בפיתוח המשפט הישראלי המודרני ובעיצובו. להיות חלק מהעשייה השיפוטית המשפיעה באופן מהותי על התודעה החברתית והציבורית בישראל. עשייה שיפוטית השוחרת שוויון גם למיעוטים ובית המשפט העליון הוא שותף פעיל במימוש שאיפה זו. בית המשפט מגן על זכויותיו של כל אדם בישראל באשר הוא אדם ומעניק לו יחס שווה כך שבמקרים זהים יינתנו אותן הזכויות ויוטלו אותן החובות ללא שיקולים שאינם מהעניין.

בהכרזת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". בהמשך נקראו בני העם הערבי תושבי ישראל "לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, על יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

כשופט בבית המשפט העליון ניסיתי לסייע לקידום ערכי השוויון בכלל ושוויון ההזדמנויות בפרט לכל אזרחי המדינה. ה"אני מאמין" שלי הוא כי חברה דמוקרטית אינה רק חברה שבוחרת את נציגיה בבחירות דמוקרטיות, חברה דמוקרטית אמיתית חייבת להיות שוויונית עם אזרחיה ללא הבדל דת, גזע, מין, שפה, לאום, השקפה פוליטית או אידיאולוגית. על חוקי המדינה להבטיח יחס זהה לכל אדם באשר הוא אדם, ללא משוא פנים. יש למנוע העדפה או פגיעה של החוק באדם או בקבוצה מסוימת בחברה, בשל שיקולים שאינם רלוואנטיים. על רשויות השלטון לאכוף את החוק כך שהשוויון המצוי בחוקי המדינה ימומש הלכה למעשה. על הרשות השלטונית להעניק לכל אדם יחס שווה כך שבמקרים זהים יינתנו אותן הזכויות ויוטלו אותן החובות, ללא שיקולים זרים.

עמד על כך בנימין זאב הרצל בספר "אלטנוילנד":

"כל בני האדם שווים לא בחירותם, בתבונתם, בתרומתם לחברה, בחשיבותם החברתית, אלא בכבוד האדם. איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די".

דברים אלה, אשר נכתבו בתחילת המאה הקודמת על-ידי בנימין זאב הרצל, רלוואנטיים יותר מתמיד לימינו אנו, ומהווים את אבן היסוד לתפיסתה של הרשות השופטת את השוויון.

עיקרון השוויון בפני החוק, מוצא את ביטויו כבר במשפט העברי, שם נפסק כי הדיינים מחויבים לעשות דין צדק בכך שעליהם לנהוג באופן שוויוני בצדדים הניצבים לפניהם באשר הם. בהלכות סנהדרין כא, א, פסק הרמב"ם: "אֵיזֶה הוּא צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט: זֶה הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר". משמע, התפיסה היא כי אל לדיינים להטות את המשפט לטובת אחד מהצדדים, גם אם הוא הצד החלש (רמב"ם, סנהדרין כ, ז). בפרשת משפטים בספר שמות מובע עיקרון זה: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות, כג, ג); "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות, כג, ו). בספר ויקרא כתוב: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶך" (ויקרא, יט, טו).

המאבק לכבוד ולשוויוניות מעוגן כאמור במגילת העצמאות של מדינת ישראל. השוויון אף קיבל מעמד חוקתי בפסיקה לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. עם זאת, יש להצטער כי עד היום לא מופיעה הזכות לשוויון באופן מפורש בחוקי היסוד. אומנם הפסיקה מתייחסת לזכות השוויון כאל זכות יסוד – חוקתית, אולם אני סבור, כי יש חשיבות לכך שהזכות לשוויון תהא כתובה גם בספר חוקי היסוד הקיימים. על הכנסת לעשות כל אשר לאל ידה על-מנת שהזכות לשוויון תהא חלק בלתי נפרד וכתוב מחוקי היסוד, ותיושם בפועל. אין כל ספק, כי עקרון השוויון בפני החוק מהווה את נשמת אפו של שלטון החוק. עקרון זה דורש יחס שווה לשני הצדדים בבואם בפני בית המשפט.

בלשונו של ג'ובראן אחר – ג'ובראן חליל ג'ובראן: "הכיצד אאבד את אמונתי בצדק החיים, כאשר אני יודע שחלומות הישנים על נוצות, אינם יפים יותר מחלומות הישנים על רצפה".

נושא יחסי יהודים-ערבים במדינה ו"דו-קיום" בין יהודים לערבים הוא בנפשי ובדמי. בנושא זה העמקתי והתעסקתי מאז שאני מכיר את עצמי, עוד בטרם מוניתי לשופט ואני סמוך ובטוח, כי אעסוק בנושא חשוב זה גם לאחר פרישתי.

המיעוט הערבי והרוב היהודי בישראל חולקים רבות במשותף אך נבדלים הם בתרבות, בזהות ובמעמד החברתי והכלכלי. הבדלים אלה יוצרים בהכרח שוני וניגוד בהשקפות ובאינטרסים בין שי הקבוצות. עם זאת, על משטרנו הדמוקרטי לפעול לסגירת הפערים בין הקבוצות תוך שמירה והכרה בשוני התרבותי וזהותי. ההכרה באחר ובמאפייניו הייחודיים, אינה רק עניין מוסרי אלא זכות משפטית.

להבדיל מהעבר הרחוק, הצעירים הערבים היום מעורים יותר במציאות הישראלית, בתרבות, בתקשורת בספרות ובחיי החברה, אבל דווקא תהליכי המודרניזציה המואצים חידדו בעיני הערבים בישראל את הפערים העמוקים בין החברה הערבית לחברה היהודית. החברה הערבית חותרת, ובצדק, לרמת שירותים זהה לזו שממנה נהנים אזרחי ישראל היהודים, כמו גם לחינוך באיכות גבוהה וליכולת השתכרות זהה לזו של אזרחי ישראל היהודים.

בנושא החינוך וההשכלה, נראה כי יש היעדר סימטריה בין תוכניות הלימודים במגזר הערבי לבין אלה במגזר היהודי, באופן שהתלמידים הערבים נחשפים לתרבות ולמורשת היהודית, בעוד שתלמידים יהודים נחשפים מעט מאוד לחברה הערבית ולא תמיד בהכרח באופן חיובי. כמו-כן, בעוד מערכת החינוך היהודית מטפחת את הזהות של התלמידים, מערכת החינוך הערבית מחטיאה בכך. מעבר לכך, להבדיל ממערכות החינוך האחרות המנוהלות על-ידי אנשים הבאים מאותה חברה, מערכת החינוך הערבית מנוהלת על-ידי ביורוקרטים מבחוץ. לכן, נראה כי יש צורך בהקמת מועצה פדגוגית במשרד החינוך, בה יהיו נציגים מקצועיים גם מהחברה הערבית, וישנם רבים כאלה כיום אשר יש ביכולתם יחד עם חבריהם היהודים להכין תוכניות לימודים אשר יתאמו לחברה הערבית המודרנית ולצרכיה, אחרת הדור הצעיר יפנה לרשתות החברתיות כדי לצרוך את החינוך שלו.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת במדינה הוא מעמדה של השפה הערבית, שהיא אחת השפות היפות והעשירות ביותר. יש לשמר את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית במדינה ואין מקום לפגוע במעמדה זה.

יש מקום ללמד את השפה הערבית בבתי ספר יהודיים, שפה שאף הרמב"ם השתמש בה בכתביו. אני מאמין, כי היכרות עם השפה והתרבות הערבית מקרבת את שתי הקבוצות. בהקשר זה, אני מזדהה עם אמירתו של נסלון מנדלה, שאמר כי אם תדבר לאחר בשפה שלך, אתה למעשה מדבר אל הראש שלו, אולם אם תדבר אל האחר בשפתו שלו, כך למעשה אתה פונה אל הלב שלו. אני מייחל, כי נפנה יהודי אל ערבי ולהפך - מלב אל לב.

חשוב לציין גם את עניין הקרקעות הנחשב לנושא רגיש עבור האזרחים הערבים. אל לנו לשכוח שבתום מלחמת העצמאות נשארו הערבים בישראל עם זהותם ואדמותיהם, ופגיעה בהן נחשבת לפגיעה בציפור נפשם. מכשול עיקרי בפני הבנייה למגורים בתוך שטחי היישובים הערביים הוא העדר מדיניות תכנונית ברורה מצד השלטון המובילה לחסרונן של תוכניות מתאר ותוכניות אב ביישובים אלה. במערכת התכנון השלטונית קיים חוסר ייצוג אפקטיבי לנציגים מן החברה הערבית. התוצאה היא, כי ההחלטות בדבר התפתחותם של היישובים הערביים לא מגלות רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית. עד היום קיימים יישובים ערביים ללא תוכניות אב מאושרות המאפשרות את הרחבת השטח הבנוי בהם, ולרבים מהם לא הייתה תוכנית מתאר מאושרת. כתוצאה מכך, בחלקים גדולים של שטחי השיפוט לא ניתן היה לבעלי אדמות פרטיות לבנות בתים באופן חוקי. כך התפתחה תופעה נרחבת של בנייה ללא היתר, אשר חלקה נעוץ באי היכולת לקבל היתרי בנייה.

בעיה דומה נוגעת בעיקרה ליישובים של האזרחים הבדואים בדרום, שבחלקם הגדול אינם ישובים מוכרים ולא סופקו להם תשתיות ושירותים ברמה הנדרשת. המדינה פעלה לאכיפת החוק ביישובים אלה ובשטחים המשמשים את תושביהם, לרבות על-ידי הגשת תביעות משפטיות לסילוקם מהשטח וביצוע צווי הריסה של מאות בתים. יש לקוות כי המדינה בשיתוף עם האוכלוסייה המקומית תמצא פתרון ראוי לתושבים הבדואים בדרום בעתיד הקרוב.

אף בתעסוקה ובתפקידים של המועסקים הערבים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי ניכר אי-שוויון, בהשוואה לאזרחיה היהודיים של המדינה. קיים פער בעיסוק במקצועות אקדמאיים ומתגמלים: רבים מן המועסקים הערבים עובדים במקצועות בתחום התעשיה והבינוי כפועלים בלתי מקצועיים לעומת כחמישית מן המועסקים היהודים בתחומים אלה. במשלחי יד אקדמאיים ומקצועות חופשיים וניהוליים, הדורשים השכלה גבוהה יותר ומיומנות מקצועית רבה יותר, הפערים ניכרים יותר. הערבים מהוורים רק 0.3% מהמנהלים, 2.5% מעובדי תעשיית ההיטק, 5% מעובדי הסקטור הפיננסי. אומנם לשמחתי, בשנים האחרונות מורגשת התקדמות מסוימת במינוי אקדמאיים ערבים לעמדות מפתח במדינה ויש לברך על כך, אך עדיין קיים פער בתחום זה. אין לראות בסגירת הפערים בתעסוקה כנטל על המערכת אלא כהזדמנות. על-אף האתגרים הקיימים, הצעירים והצעירות הערבים ביכולותיהם וכשרונם מביאים ערך משמעותי למעסיקים במגזר הפרטי והציבורי, וכדי לסבר את האוזן, בשנה האחרונה 20% מהסטונדטים למקצועות ההנדסה בטכניון היו מהחברה הערבית. הזדמנות שווה משיגה את המטרה.

הזכרתי שורה של נושאים בנוגע להפליה ולאי שוויון כלפי החברה הערבית במדינה. אינני מתיימר למצות נושא זה. הטענות הנוגעות לסוגיית מעמדו של המיעוט הערבי במדינה התנקזו במגזר הערבי לתחושה כללית של קיפוח. מצופה מהמדינה לעשות עוד הרבה על-מנת להגיע לשוויון אמיתי של החברה הערבית אל מול החברה היהודית. בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן בספרו מסה ומעש:

"...עורק-החיים של חברה יציבה, הוא הצדק... והוא צריך להיות שווה לכל אדם. אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי. עלינו להחזיק בעיקר שמצא את ביטויו בתורה: 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר איתכם'. באמרי זאת, אין כוונתי שקיימות נטיות לאי-שוויון או הפליה. זוהי רק אזהרה בעתה, הדרושה מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד. בטוח אני, שהעולם ישפוט על המדינה היהודית לפי מה שתנהג עם הערבים, כשם שהמשפט על העם היהודי יהיה תלוי הרבה במה שנעשה ונחדל במדינה זו, בה ניתנה לנו הזדמנות נפלאה לאחר אלפי שנות נדודים וסבל".

בשל כל אלה, יש לקוות, כי המדינה תציב את ביטול האפליה וסגירת הפערים כיעד מרכזי שלה, שכן אני רואה בביטול האפליה הממסדית של האזרחים הערבים צורך קיומי למדינה.

היכרות האחר והכרתו כאחר תבנה את הבסיס לשוויון אמיתי.

כולי תקווה כי תהיה הכרה מלאה בזכויותיהם של הערבים בישראל. הערבים אזרחי ישראל הם מיעוט ובמדינה דמוקרטית הם זכאים להגנה על זכויותיהם. על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תוכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב, מערכת חינוך טובה, טיפול בנוער הערבי, מציאת מסגרות חוץ-לימודיות, שילוב ערבים אקדמאיים במשרדי הממשלה, פיתוח תעסוקה ושירותים, הקצאת תפקידים ומשאבים לרשויות מקומיות, מינוי שופטים ערבים נוספים בכל הערכאות, בניית דירות לזוגות הצעירים, פיתוח תחום השיכון, פיתוח אזורי תעשיה בישובים ערביים. יש לאפשר לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד. כך גם בעניין הקרקעות והקצאתן. מצופה מהמדינה לנהוג באזרחים הערבים על-פי עקרונות ראויים של צדק חלוקתי, ולהקצות קרקעות מדינה למגזר הערבי על-פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים בישראל. הייתי רוצה לראות חברה ישראלית סובלנית בין כל מרכיביה תוך כבוד הדדי ודו-קיום בשלום בין שני העמים. וכפי שאמר ג'ובראן חליל ג'ובראן: "העדינות והאדיבות אינן סימנים של חולשה וייאוש, אלא ביטויים של כוח והחלטיות". אסכם נקודה זו בהתייחסותו של בית משפט זה לצורך בשוויון בזכויות לכלל האזרחים במדינת ישראל בבג"ץ קעדאן:

"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר, מבססים את זכותו של העם היהודי לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית [...]... אך מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אין מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה בין אזרחיה. יהודים ולא-יהודים הם אזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל."

כמו-כן, על המדינה לאחות את השסעים בין הערבים ליהודים ולפעול לקירוב בין הקבוצות ולחיזוק מערכת היחסים ביניהם.

בשבתי על כס השיפוט, נחשפתי לתופעות שליליות בחברה הישראלית בכלל ובחברה הערבית בפרט. כגון: אלימות, ארגוני פשיעה, סחר בנשים, סחיטה באיומים, גילוי עריות ובחברה הערבית במיוחד עבירות רצח של נשים. צר לי על כך, שתופעות כאלה קיימות במדינתנו. הן הדירו שינה מעיני. מדובר בתופעות והתנהגויות המשחיתות את פני החברה ופוגעות בה ובפרטיה. על המשטרה לעשות הכל כדי להעמיד לדין את החשודים במעשים אלה ולתפוס את כל כלי הנשק הבלתי חוקיים שגורמים למקרי רצח ואלימות בחברה בכלל ובמגזר הערבי בפרט. על המדינה לעשות הכל כדי לבער תופעות אלה מן השורש או לכל הפחות לצמצמן על-מנת שנחייה בחברה טובה יותר. תופעות כגון אלה פוגעות בחברה כולה ובאיכות החיים של כולנו.

היום בו מוניתי לשופט הערבי הראשון במינוי של קבע בבית המשפט העליון היווה נקודת מפנה חשובה מאוד בעיני האוכלוסייה הערבית בישראל. אני תקווה, כי בעקבות מינוי זה יבוא מינוי של שופט ערבי נוסף לבית המשפט העליון, וזאת בנוסף למינויו של חברי השופט ג'ורג' קרא, כך שיכהנו שני שופטים ערבים בעת ובעונה אחת בבית המשפט העליון. בהזדמנות זו אני רוצה להודות מקרב לב לשרת המשפטים ולנשיאה נאור על כך שעשו את כל המאמצים למנות בשנים האחרונות מספר רב של שופטים ערבים למערכת בתי המשפט. כולי תקווה, כי מגמה זו תימשך גם בעתיד, שכן כיום יש במערכת בתי המשפט רק 8% שופטים ערבים ונראה כי יש להוסיף ולמנות שופטים ערבים נוספים בכל הערכאות.

אני נפרד מכם היום מתוך סיפוק, גאווה ותחושה של הגשמה עצמית.

הייתה לי הזכות והכבוד לכהן כשופט בבית המשפט העליון. זכיתי ליחס מעולה מחבריי השופטים. למרות שלעיתים הייתי בדעת מיעוט, הדבר לא השפיע על היחסים שלי עם חבריי שהיו ונשארו טובים עד היום.

לא אוכל לסיים את דבריי מבלי להודות באופן אישי למספר אנשים:

תודה עמוקה למי שחשבו עלי לטובה בעת המינוי, ותרשו לי להזכיר כאן את שר המשפטים טומי לפיד זכרונו לברכה, ויבדל לחיים ארוכים הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון פרופ' אהרן ברק.

תודה לנשיאי בית משפט זה איתם זכיתי לעבוד לאורך שנות כהונתי – לנשיא מאיר שמגר, לנשיא אהרן ברק, לנשיאה דורית ביניש, לנשיא אשר גרוניס ולנשיאה מרים נאור.

תודה גם לחבריי על כס השיפוט בירושלים שעמם, ביחד, השתדלנו לעשות צדק בין אדם לחברו, למצוא את האיזונים הראויים, לדאוג לצרכי החברה כמו גם לשמור על אמון הציבור בבית המשפט.

תודה מיוחדת אני רוצה לומר לחברי היקר, המשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין, שפרש לפני כחודש וחצי, יחד אנו מכהנים בבית משפט זה כ-13 שנים. תודה על חברות אמיתית וקרובה, על העזרה בכל עת ועל השיחות מלב אל לב. לאורך שנות השיפוט יחד, נהג חברי השופט רובינשטיין לכתוב לי חמשירים בעברית ובערבית וניסיתי למצוא לו שגיאות בשפה הערבית, אך לא מצאתי כאלה. חברי אף נהג לומר לי מדי פעם: "כמנהג ג'ובראן יהודאין". תודה על כל אלה.

תודה לרשמי בית המשפט העליון, למזכירה הראשית עידית מלול, לסגניתה סברינה ג'רבי, לעוזרים המשפטיים, המתמחים, עובדי המחלקה המשפטית, מנהלות הלשכה, אנשי המדורים, היומן, הדוברות, המחלקה לקשרי החוץ, הקלדניות, פקידי העזר, עובדי הספריה, עובדי המחשוב, משמר בתי המשפט, עובדי התחזוקה, שירות בתי הסוהר, שירות המבחן למבוגרים ולנוער ולצוות הנהגים.

תודה למנהלת הכללית של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת עורכת הדין אורלי עדֶס וליועץ המשפטי של הוועדה עורך הדין דין ליבנה, שסייעו לי בכל עניין עת כיהנתי כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 20.

ואחרונים חביבים, צוות לשכתי. תודה לכל העוזרות והעוזרים המשפטיים ולכל המתמחים לדורותיהם שהיו בלשכתי. תודה לצוות לשכתי הנוכחי: לדורית, אלעד, תומר, דניאל, נועם ושלומית. כישוריכם ומסירותכם היו עבורי סלע איתן. תודה מיוחדת לדורית פרידמן-ארבל, שהייתה העוזרת המשפטית שלי ויד ימיני מאז מוניתי לבית המשפט העליון לאורך כל שנות כהונתי ועד לרגעים אלו ממש. אנושיותך, מקצועיותך ונאמנותך סייעו לי לאין ערוך. תודה גם לעוזר המשפטי שלי ד"ר אלעד רום אשר עזר לי במשך שלוש השנים האחרונות במסירות, נאמנות ומקצועיות רבים. תודה מיוחדת לשלומית צרפתי, מנהלת הלשכה שלי, שניהלה בנאמנות, אדיבות וסבלנות אינסופית את הלשכה כולה.

תודה לרעייתי נינה, לילדיי ולכל משפחתי, אשר תמכו בי לאורך כל השנים ועל-ידי כך אפשרו לי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר.

אני מאחל המשך הצלחה לחברי השופטים בבית משפט זה. אני סמוך ובטוח, כי הם ימשיכו לתרום בכל כוחם לפיתוח המשפט בישראל, שימור ערכי המשפט והדמוקרטיה, עצמאותו של בית המשפט כמו גם שמירה על אמון הציבור בו. אני מאחל גם הצלחה רבה לשופטים החדשים ג'ורג' קרא וד"ר דוד מינץ שהצטרפו לאחרונה לבית משפט זה וגם לאלה שיצטרפו בקרוב הנשיא יוסף אלרון והשופטת יעל וילנר. ברוך בואכם לכותלי בית משפט זה.

ולסיום, אני מקווה ומתפלל, כי השלום ישרור בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין שכנינו. כולנו מקווים ומתפללים כי השלום, לו אנו מייחלים זמן רב, בוא יבוא, ישרור במחוזותינו ויביא עמו את השלווה לכל עמי האזור. לו יהי.