"סערת הר-הבית" חשפה את אי-מרכזיות העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הערבי. מעצבי מדיניות ערביים והרחוב הערבי אינם מתמקדים בעניין הפלשתיני ובהר-הבית, אלא באתגרים קטלניים, מקומים ואזוריים, שאינם קשורים לעניין הפלשתיני.
לדוגמה, בעוד המופתי הירושלמי מגנה את מנהיגי ערב על אדישותם בהקשר הר-הבית, הנשיא המצרי, הגנרל א-סיסי, טרוד בבעיות המאיימות על מצרים והישרדותו: זעזועים כלכליים וחברתיים; שיקום ענף התיירות הקריטי להכנסה הלאומית; מלחמה בטרור האיסלאמי במצרים, בסיני ובעזה; בלימת הזליגה של הכאוס הלובי והסודני למצרים; מאבק במשולש טורקיה-קטר-אירן; וכו'.
שיתוף פעולה מצרי עם סעודיה, ירדן, ארה"ב וישראל, כלכלית וביטחונית, חשוב הרבה יותר מהרשות הפלשתינית, הנתפשת כגורם מתסיס. לפי ה"מידל איסט מוניטור" הלונדוני: "מסגד אל-אקצה ננטש על-ידי הטוענים להנהגת העולם המוסלמי... מוסדות הדת במכה, מדינה וקהיר נעדרו מהמערכה למען אל-אקצה בירושלים הכבושה.... [סעודיה ומצרים] מובילות מהלך נורמליזציה עם ישראל, מתוך הנחה שידידות עם ישראל מבטיחה סיוע אמריקני...."
קריקטורה בעיתון הפלשתיני בלונדון, "אל-קודס אל-ערבי", מציגה את העולם המוסלמי כבת יענה הטומנת ראשה בחול, בעוד הדם ניגר מאל-אקצה.
סכנות קיומיות
מאז 1948 חורג סדר היום הערבי מהעניין הפלשתיני. הערבים מרעיפים על הפלשתינים מלל, אך מעשיהם מתמקדים בכיוונים אחרים: עמידה בפני 1,400 שנות חוסר-סובלנות אלימה, פיצול, חוסר-ודאות והיעדר דו-קיום בשלום פנימי ובינ-ערבי; מאכלת האייתולות והטרור האסלמי המתקרבת לצוואר הערבים הפרו-אמריקנים; השפעתה השלילית של קטר; השלכות אזוריות של התפוררות עירק, סוריה ולוב; פוטנציאל ההתפוררות בכל מדינה ערבית; השפעת מהפיכת האנרגיה על עתיד מפיקות הנפט הערביות; מינוף הפוטנציאל הישראלי בעמידת המדינות הערביות הפרו-אמריקניות מול סכנות קיומיות.
הפער הדרמטי בין המלל והמעש הערביים בהקשר הפלשתיני בלט בזמן מלחמות ישראל-פלשתינים: מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה והשנייה ושלושת המלחמות בעזה. מדינות ערב הציפו את הפלשתינים במלל, שגם הוא נמוג ב"צוק איתן", אך לא הצטרפו למאבק הצבאי ולא הפעילו שריר כלכלי.
מנהיגי ערב והרחוב הערבי מודעים להיסטוריה הפלשתינית החתרנית/טרוריסטית במישור הבינערבי ולשיתוף הפעולה הפלשתיני עם המשטרים האפלים של
סדאם חוסיין ומשפחת אסד. מדינות ערב הפרו-אמריקניות שואפות לצמצם מוקדי אלימות במזרח התיכון, מתוך הבנה שלכל התפרצות מקומית השלכות סביבתיות. לדוגמה, התפרצות אלימה מערבית לירדן עלולה לזלוג מזרחית לירדן, לסכן את קיום המשטר ההאשמי, ולהתפשט דרומה לסעודיה וחצי האי ערב המועדים לפורענות.
מלחמות ערב-ישראל לא פרצו בגלל - או למען - העניין הפלשתיני. לכן, עם סיום מלחמת 1948-49, סוריה, עירק, ירדן ומצרים לא העבירו לפלשתינים שטחים שכבשו ברמת הגולן, שומרון, יהודה ועזה, ואף מנעו פעילות פלשתינית. ב-1959 פרקה "הליגה הערבית" את "המחלקה הפלשתינית".
שיעבוד המציאות המורכבת במזרח התיכון להנחות פשטניות, כגון ההנחה שהעניין הפלשתיני במוקד המדיניות הערבית מהווה אבן נגף מרכזית בחתירה לשלום ישראל-ערב. "סערת הר-הבית" מתעדת את משקלו האמיתי, המוגבל של העניין הפלשתיני במישור הבינערבי.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
