"בלעדיך אני חצי בן-אדם, בלעדיך אני בעצם כלום", מתמטיקה חדשה, אקסיומות רבות תעוזה. מי שמנסה להקשיב למילים, זרזיפי תוכן שיש בשירים שגודשים את רשתות השידור יומם ולילה - זה כל המסר.
היא הלכה, איננה משום מה, וכפועל יוצא וישר, אני הזמר-המשורר-הבודד-הגלמוד-האומלל-הנטוש, הפכתי לכלום! עפר ואפר! כל זה מבלי שבכלל בדקתי קודם לכן, אולי היא יצאה לסידורים, אולי היא במקהלה, אולי במקלחת, אולי יצאה לבקש בצל, אולי החוג לפיסול מתארך קימעה וכל רגע תחזור ותכנס. אבל לא, היא הלכה לאנשהו, אז אני הזמר-הדואב, מעשה כשפים, דוד של הודיני עבר בסביבה, הפכתי פשוט לכלום, מין אפס שכזה, אבק קוסמים.
מילא, הייתי נשאר חצי, נגיד שליש, רבע, שתי שביעיות קטנות שכאלה, שמינית, משהו גמדי, נמלה זעירה? אבל לא, תסתכלו סביבי, רחמנא ליצנן, אמאל'ה! אני בעצם כלום!!
שירים אחרים נושאים אותך למחוזות של אי ודאות מוחלטת, פיסיקה מוזרה שלא הכרנו. היית אתי/ולא הייתי אתך. באתי אליך/אבל נשארת לבדך. הלכת לקצה הגשר/את יודעת, לגשר אין קצה. נפגשנו באמצע הנהר/הנהר רשע, חצה לבבך באמצע. שבת אל קצה הנהר בלעדי/ואולי זה הייתי אני שחזר בלעדיך. המים קרים בנהר/בלבבך הם קפואים/ואולי בלילות הם חמים. (אכן יש הרבה פעמים שינויי טמפרטורה בין לילה ליום ובין עונות השנה בכלל).
מים קפואים יפייסו את שנינו/מחר תהיה סערה/בלבי? בלבבך? או בכלל לא. וככה זה נמשך ונמשך ואף אחד לא ממש מבין מה בדיוק קורה שם. אם זה אכן מתרחש או אולי לא? ואולי זה חלום, מי יודע? חוץ מזה שלפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים לא ממש.
בקיצור, חזיון של בלגן אחד גדול. אלכימיה כזאת של 'יש' ותיכף כבר 'אין', ו'כן' ותיכף ומיד 'לא' - ערפל סמיך של 'אולי'.
אין ספק שמדובר במשוררים/זמרים מבולבלים מאד, מטושטשים ותשושים, שהיו עושים חסד עם עצמם, ודאי שאתנו, אם היו אוכלים ארוחה ראויה, נוטלים מנת ויטמינים עשירה ב-1 B, יוצאים לטיול מרגיע, עושים קצת יוגה, מדיטציה, נחים אחר-הצהרים ופונים לעסוק במיני מלאכות מעניינות כמו תפירה, אפיה, גינון, נגרות, צביעה, שיפוץ דירות ומכונאות.
מלאכות נחמדות שכאלה, שבהן השכל הטוב איננו מוטרד ואיננו נדרש למאמץ של ניפוק סדרות של מלים שאמורות להיצרף יחד למשפטים שיש בהם סיפור מובן גם לשומע התמים, העומד מן הסתם בצידי הדרך ושורק כך סתם להנאתו.
לאורך כל השנים חירגלו וחיזרו עלמים אחרי עלמות חן יפות עין וכתבו על כך לא מעט שירים ומזמורים. דורות על דורות, ריבות תמות וברות מפלבלות בעיניהן וטורחות לכבוש מבטם של גברים חסוני שת וכדומה, וגם על כך פייטו פיוטים. אבל כאשר אתה בוחן שירים אלה, מן הסתם, יש בהם חן ושחוק, והומור ושנינות, ולא מישור אחד שטוח, חד מימדי ודק. היא הלכה=אני עצוב=אני גלמוד=אני מבולבל מאד=אני פה? לא! אני שם, היא שם? לא! היא פה!
(ככה בדיוק נשמע שידור ישיר של אליפות הארץ במחבואים, שלב הגמר).
הנה השיר על "דינה ברזילי" ששרה פעם להקת הנח"ל. שיר אהבה מלא חן שכתבו חיים חפר וסשה ארגוב, ושם במקום להגיד מאה פעם "אני אוהב אותך, אני כבר לא יכול", בחר המשורר לכתוב למשל, "העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחיה, הלוואי והיינו שוחים על-ידך".
קחו את השיר לידיים ותקראו שורה אחר שורה, תמצאו שם המון רוח טובה ורעננה, שחוק קל ומשובת נעורים, ממש כמו שצריך. (שימו לב לשורה, "כאן בטופס כתוב שוויתרת על תמיכה משפחתית - "... הלו דינה, מה קרה לך? השתגעת? ויתרת על תמיכה? ואולי סוף סוף נמצאה ההגדרה האמיתית ל'פראיירית' - כאשר עוד היה מותר לחרוז לה חרוזים).
או למשל השיר "האם אמרו לך פעם?" ששרה לפני שנים להקת "התרנגולים".
"האם האם האם אמרו לך פעם,
שכף רגלך טופפת שיר ופסיעתך קלה,
ואם תתרחקי ממני צעד,
ארדוף אחריך כמו צייד אחר האיילה". (כתבו חפר וארגוב)
זה לא ממש שיעור ספרות אז אני לא רוצה להביא את מילות כל השיר היפה הזה, אבל נקל לראות שהמשוררים היו משתמשים אז בפעלים כמו "אשחה" ו "ארדוף" כדי להשיג זאת שאהבה נפשם ולא נתקעו במקום שבו הפועל "בכה" ממלא את הלב ומשתק כל תנועה, מרחב של עליצות.
ויש בית אחד ב"שיר אהבה חיילי" (שוב חפר וארגוב - מה לעשות?) שבכלל נותן מבט חדש ומרענן לכל הנושא של - היא הלכה, איננה ... ואי לי, מר לי.
"אל תחכי לנו בבית,
כאן לא יודעים מתי חוזרים,
אבל לבטח עד הקיץ,
את זאת נאמר לך כגברים,
את יכולה עם אחרים".
יש!! בשורה האחרונה, ידידי, ממש נמצא הפתרון לגלמודיות (לא להתפרע לגמרי - רק עד הקיץ... )
כמה חופש. כמה קל. כמה פשוט. איתנות רוח בטוחה שכזאת - מבט שווה נפש - ממגדלור רם ונישא.
ויש גם את השיר הנפלא, "סתם יום של חול" - כתב יוסי גמזו, שר והלחין שמעון ישראלי. השכינה ירדה אל הארץ, שהתה כאן לכמה רגעים ומר גמזו כתב שיר גאוני!! "כי עדיין קיימים בעולם הזה ימים שצוחקים בם פשוט ללא סיבה", שיר שכדאי לאמץ כתקן מקובל ל'איך נכון לכתוב שיר'.
זמרים/משוררים חייבים לעבור איזה הכשרה מינימלית לפי שהם מקבלים אישור לנפק לנו פזמונים ומזמורים - חשוב שיכירו שירים שכתבו אחרים, כדאי לעודד אותם גם לנסות ולהבין פשרם. (גם לא נורא אם ינסו להבין שירים שכתבו בעצמם ... אבל נעזוב זה לשלב הבא). חשוב שיעברו איזה מבחן בספרות כללית, סוגי חריזה, משקלים, טעמים, משהו על השימוש במילון העברי, סדנא לטיפוח קצת הומור ושנינות, סמינר בקידום ובקיום תחושת האופטימיות.
אלוף הארץ בכל מקצוע בספורט שיהיה, לא יכול להפוך למאמן ללא הכשרה מתאימה במכון מוכר. ברוב המקרים הוא גם עובר בדיקה נפשית ופיסיולוגית מתאימה. אבל כל אחד שמסוגל להפיק קולות והגיים מהפה מותר להפוך לזמר/פזמונאי - גם אם שפתו עילגת, ומכל כיוון שלא נביט הוא נראה מאד מעוך ומרופט, טובל בים של דמע וכאב עצמי.
לבכות ידענו תמיד - זה לא ממש דבר חדש בעולם הזה. אבל ידענו גם לא לעשות מזה סיפור מאד חשוב - שמרנו את הבכי והכאב בעיקר לימי אבל וזיכרון. פעם פעמיים בשנה. זה לעולם לא היה המרכז.
חבר'ה צעירים עולים היום על הבמה ומייללים עד צאת הנשמה. הלו, מה קרה?
זמרים צעירים שלנו, קחו לידיים תקליטים של "כוורת", של "הגשש החיוור", להקת הנח"ל, "הדודאים" ועוד רבים וטובים, תקשיבו למילים, האזינו למנגינה, נסו לעלעל בשירים שכתבו נעמי שמר, מאיר נוי (חדוה הקטנה), לאה נאור, דוד עתיד ועוד ועוד. לא חייבים לסבול ולכאוב, להקיז את הנשמה לרסיסים כדי להפיק שיר, אבל כן צריך לבוא ממקום אחר. כן לטפס על מגדלור, להביט ממרחב שונה על החיים, כדי להצליח לכתוב פזמון, מזמור שכזה משמח, מרנין לב.
