שתי מדינות

אנחנו מאבדים את היכולת לחיות יחד. זה הנושא שעליו אני רוצה לדבר אתכם היום. על היכולת לחיות יחד. אנחנו מאבדים אותה, ומה שהכי גרוע, זה לא בא מלמטה. זה בא מלמעלה. זה בא מהממשלה, זה בא מראש הממשלה. השאלה היא איך מחזירים לעצמנו את היכולת לחיות ביחד, למרות כל המחלוקות?

התשובה צריכה להתחיל בזה שנבין את המחלוקת. שנבין על מה אנחנו רבים בעצם? יש שתי דרכים לתאר את מדינת ישראל. יש שני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. אתם מוזמנים לבחון איזה משני הסיפורים מתאים לכם יותר:

סיפור ראשון - ישראל היא מעצמה צבאית, הצלחה כלכלית ונס יהודי. לקראת שנת השבעים להקמת המדינה אין עליה בעצם שום איום קיומי. נגד כל הסיכויים הבסנו את אויבינו בכל המלחמות. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד החזקים בעולם. הסכמי השלום עם מצרים וירדן יציבים. בחירתו של טראמפ לנשיא החזירה את הברית האסטרטגית שלנו עם ארה״ב לתפקוד מלא.

הפלשתינים ממשיכים להתקרבן, ממשיכים להיות סרבני שלום, אבל כולם כבר מבינים שהם יכולים להאשים במצבם רק את עצמם. ישראל הרי לא תסכים שתקום מדינת חמאס או דאעש בגדה המערבית, קילומטרים ספורים מנתב"ג;

בתחום הכלכלי התל"ג לנפש שלנו גבוה יותר ממדינות כמו ספרד או איטליה. אומת הסטרט-אפ המציאה את הדיסק-און-קי, את "ווייז" ובואו לא נשכח, אנחנו המצאנו את ה"במבה".

האזרח הישראלי הממוצע חי בדירה בבעלותו. לא חושש מאבטלה. מי שהיה באוגוסט בנתב"ג ראה איזה טירוף הולך שם. כל עם ישראל נוסע לחו"ל.

גם הבכי והנהי על "מות הדמוקרטיה" הוא הגזמה פראית. השמאל הישן פשוט לא מוכן לקבל את זה שהוא איבד את השליטה במדינה. למרות כל המחלוקות הוכחנו פעם אחר פעם את יכולתנו לעבור יחד משברים כואבים כמו רצח רבין או ההינתקות.

יש בישראל סצנת אוכל מהטובות בעולם, יופי של מוזיקה, ויותר מהכל - יש לנו זכות. זכות גדולה. אחרי הגלות, אחרי השואה, לחיות במדינה יהודית חזקה ובטוחה, שבירתה ירושלים, ולדעת שלחיים שלנו יש משמעות. טוב פה. טוב לגדל פה ילדים, טוב לחיות.
איך אומר איווט ליברמן - "גן עדן".

סיפור שני - ישראל היא מדינה במשבר. הפכנו למדינה מושחתת. ראש הממשלה בחקירות פליליות. הוא אפילו לא מכחיש שקיבל מתנות במאות אלפי שקלים. האנשים הכי קרובים אליו שלחו יד לתקציב הביטחון, קודש הקודשים הלאומי. כמעט כל מקורבי ראש הממשלה, הכוורת הכי קרובה שלו, במעצר בית או בחקירות. כדי להזיז מעצמו את האש ראש הממשלה במודע ובגלוי מפצל ומשסע את החברה הישראלית, ומוביל הסתה פרועה נגד השמאל והתקשורת.

הממשלה שלו לא יותר טובה. שר הפנים שהורשע בעבר בפלילים שוב חשוד בפלילים. שר נוסף נחקר. מיליארדי שקלים נשפכים כל שנה על הסכמים קואליציוניים מפוקפקים שמולידים פרשיות שחיתות כמו "פרשת פאינה קירשנבאום";

בזירה המדינית הניסיון לשלוט ב-2.7 מיליון פלשתינים בגדה המערבית מכרסם מבפנים בחוסן הלאומי ומבחוץ במעמדנו הבינלאומי. אנחנו שולחים את ילדינו למחסומים מול זקנים ונשים בהריון, ואחר כך מתפלאים שיש לנו חברה אלימה ותוקפנית. רוב הישראלים תומכים עדיין בפתרון שתי המדינות, אבל חבורה משיחית קטנה ונחושה מובילה אותנו לאבדון מדיני וביטחוני;

בזירה הכלכלית ישראל אולי מצליחה, אבל ההצלחה הזו לא מגיעה לאזרחים. את הפירות גוזרת קבוצה קטנה של טייקונים וחברות הון סיכון. הדור הבא של אזרחי ישראל, הצעירים שלנו, מרוויחים פחות מההורים שלהם, אין להם שום סיכוי לרכוש דירה, השכר שלהם נשחק כבר יותר מעשור. הם מיואשים, ואנחנו בשיא של שנים בירידה מהארץ.

בפריפריה המצב הכי גרוע. כל מי שנולד בפריפריה יקבל חינוך גרוע יותר ושירותים חברתיים גרועים יותר ממי שחי במרכז. תושב הפריפריה אפילו ימות 3.5 שנים קודם בממוצע בגלל שירותי בריאות לקויים ודלים.

העתיד נראה עוד הרבה יותר גרוע. כבר השנה - לא עוד עשרים שנה, השנה! - 50% מתלמידי כיתות א׳ שילכו בשבוע הבא לבית ספר הם חרדים או ערבים. רוב הילדים האלה לא ישרתו בצבא, לא יכירו את מילות ההמנון הלאומי ויתקשו להשתלב בשוק העבודה. מי יפרנס אותם?

איך אומרת זהבה גלאון - "גיהנום".

איזה משני התיאורים האלה נשמע לכם נכון? ושאלה קשה אפילו יותר - מה אתם חושבים על האנשים שבחרו בסיפור האחר? בסיפור ההפוך?

הם טיפשים? בורים? אטומים? איך יכול להיות ייתכן שהם חיים לצדכם באותה מדינה ולא מבינים מה הולך כאן? איך קורה שחלק מאתנו עיוורים להצלחות המופלאות של המדינה, והחלק האחר מסרב להכיר בעומק הבעיות שלה?

אם תחשבו לרגע על שני התיאורים האלה תגלו שהם מורכבים בעיקר מעובדות או עמדות שבעצם אין עליהן ויכוח. רוב מוחלט של הישראלים לא מוכן לקבל מדינת חמאס בגדה המערבית, אבל אותו רוב ישמח להיפרד מהפלשתינים בתנאים הנכונים. רוב מוחלט סובל משחיקת השכר, יודע שהמשחק הכלכלי לא הוגן ויוצא מדעתו מיוקר המחיה, אבל אותו רוב גאה בהישגים הטכנולוגיים של אומת הסטרט-אפ ולא חושש מאינפלציה או מאבטלה. האמת היא לא "או-או", האמת היא "גם וגם".

על מה כולם כן מסכימים? על זה שהבעיה המרכזית שלנו היא שהחברה הישראלית מפוצלת ומשוסעת. בסקר שפורסם בידיעות אחרונות בערב חג השבועות 2017 הצביעו הישראלים על "הקרע הפנימי בחברה הישראלית" כבעיה הגדולה ביותר שלנו. לפני אירן, לפני הפלשתינים.

למה אנחנו כל כך מסוכסכים בינינו? כי במקום לקיים דיון אמיתי על מה שאומרים אנשים שחושבים אחרת מאתנו, אנחנו מקיימים דיון על המניעים שלהם, או על הזהות שלהם. אם הוא שמאלני הוא שונא את המדינה, אז לא אכפת לי מה הוא אומר. אם הוא ימני אז הוא אלים ומשיחי, אני לא אקשיב לו.

אנחנו לא רוצים לשמוע, אנחנו לא רוצים לשנות, אנחנו רוצים לנצח בויכוח. והדרך הכי קלה לנצח בויכוח, זה להשחיר את הצד השני. לשים אותו בקופסא, לקטלג אותו, ולא להקשיב לו יותר. הייתי בתחילת החודש במצעד הגאווה בירושלים. צעדנו שם עם קבוצה גדולה של פעילי יש עתיד. חלק מהפעילים היו דתיים. בחורים עם כיפה, בנות עם חצאיות ארוכות. צעירים דתיים שצועדים בקבוצה של מפלגת מרכז במצעד של הומואים ולסביות - באיזה קופסה תכניסו אותם? מה עושים כשאנחנו לא מצליחים להכניס אנשים לקופסה שהכנו מראש?

כי הכי נוח כשהכל מופקד בקופסאות סגורות. במקום לפתור יחד בעיות, אנחנו "מפקידים" אותן אצל הצד השני. הימין הישראלי לא שואל את עצמו שאלות קשות על זכויות האזרח של מיליוני פלשתינים מפני שזכויות אזרח זו ״בעיה של שמאלנים״. השמאל החילוני מתרחק מכל סממן של יהדות, מכל זיקה יהודית, כי זה "של הימין".

החילונים "הפקידו" בידי הדתיים את הלאומיות, הדתיים "הפקידו" בידי החילונים את הדמוקרטיה. הירושלמים "הפקידו" בידי התל אביבים את הכלכלה, התל אביבים "הפקידו" בידי הירושלמים את אלוהים.

אנשים כבר לא חותרים להגיע לפתרונות, הם רק רוצים להוכיח שהם צודקים ולנצח. כל פעם שיש אירוע, כולל הפיגועים הכי כואבים, כל אחד מהצדדים מנסה מיד "לחטוף" אותו כדי להוכיח שהוא צדק כל הזמן. שהוא "אמר לנו".

הקיצונים שולטים בשיח ואנחנו שוכחים ש-90% מהבעיות במדינה הן פרקטיות, ויש להן פתרונות פרקטיים. 90% מהשאלות שמעסיקות אותנו בכלל לא קשורות לימין ושמאל. הן בעיות אמיתיות. חינוך, ביטחון, רווחה, פריפריה, צעירים. מגיע לכל אלה תשובות טובות יותר מ"הוא שמאלני" או "הוא ימני". מגיע להם שנעבוד יחד כדי למצוא פתרונות.

יהיו אשר יהיו העמדות שלכם, אתם באמת רוצים לחיות במדינה שבה אין מקום לצד השני? אין מקום למי שלא רואה את המציאות כמוכם? כי האמת הישראלית אינה נמצאת בידי אף צד. היא באיזון. היא ביצירה של חברה מאוזנת שיודעת להכיל ולקבל דעות שונות.

רוב הישראלים מבינים את זה. רוב הישראלים הם אנשים מתונים - מרכז, מרכז ימין, מרכז שמאל - שמבינים שלפעמים הימין צודק, לפעמים השמאל צודק, והקיצוניים אף פעם לא צודקים. לפני 800 שנה כתב הרמב״ם ״דרך האמצע היא הדרך הנכונה״. הוא התכוון לזה בשני מובנים: הראשון, קיצוניות זה רע. תמיד. השני, המבחן שלנו הוא ביכולת לחיות עם אחרים.

אנחנו מספיק גדולים, אנחנו מספיק חזקים, בשביל לקבל אנשים שחושבים אחרת מאתנו. אנחנו נחזיק מעמד אם נקשיב למישהו שחושב אחרת מאתנו.

זה המרכז. זו המהות שלו. בגלל זה צריך מרכז. כי הימין הקיצוני גורר אחריו את הימין, והשמאל הקיצוני גורר אחריו את השמאל. המרכז אומר זה מסוכן ולא ככה מנהלים מדינה. רוב הבעיות שלנו הן מעשיות, אז גם הפתרונות שלנו צריכים להיות מעשיים.

זו הסיבה ששמנו על שולחן המדינה תוכנית - "תוכנית 7 הנקודות" לעתידה של מדינת ישראל. היות שהזכרנו את השחיתות, אתם מוזמנים למשל ללכת לנקודה 4, "תוכנית נחשון למלחמה בשחיתות":

הארכיטקט שלה הוא ניצב יואב סגלוביץ', שיהיה פה עוד מעט, מי שהקים את להב-433. היו שותפים גם ניצב מיקי לוי, וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. אנשים רציניים. תוכנית רצינית, מעשית. החמרת ענישה, תוספת שוטרים וחוקרים, לא פחות מ-17 הצעות חוק שהונחו.
לתוכנית הזו אין שום קשר לשמאל וימין. היא מקצועית לגמרי. רק שהפוליטיקה מיד התייצבה נגד. כי האינטרסים שלה הם אחרים. אחת מהצעות החוק בתוכנית, שאני יזמתי, היא "חוק הקלון." הצעה פשוטה, לא מסובכת: אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל להיות שר, חבר כנסת או ראש עיר בישראל.

מה יותר סביר מזה? כל אחד מכם, על עבירות הרבה יותר קלות, היה מאבד את הרשיון שלו. אבל הקואליציה הפילה את ההצעה. שתבוא שרת המשפטים ותסביר, איך זה שהיא פעלה להפיל הצעה כזו? איך השר לביטחון פנים הצביע נגדה? איך יו"ר הכנסת הצביע נגדה? התשובה היא שהם הצביעו נגד כי זה לא נוח פוליטית. כי הפוליטיקה קודמת למה שטוב ונכון למדינה. הם לא רוצים לפתור בעיות, הם רוצים להישאר בשלטון.

"תוכנית 7 הנקודות" לא מנסה לנצח בשום ויכוח, היא מנסה למצוא פתרונות. לא אכנס כאן לכולה, כדי לא להלאות אתכם, אבל חפשו אותה, היא על הרשת. תוכנית מאוד מעשית, מאוד פרטנית. שלוקחת אותנו לשאלה מה עושים, לא את מי אנחנו שונאים.

קיום משותף לא מבוסס על הטחת האשמות, אלא על לקיחת אחריות. המילה הזו - אחריות - היא הדבר שחסר היום. זו גם הטענה המרכזית שלי לראש הממשלה: גם אם אתה מרגיש שהאופוזיציה רודפת אותך, גם אם אילנה דיין ואברמוביץ' מעצבנים אותך, אתה לא טוקבקיסט, אתה לא עתונאי, אתה ראש הממשלה. תהיה ממלכתי. תפגין אחריות לאומית. תהיה ראש הממשלה גם של אלה שלא מסכימים אתך. זה חלק מדרישות התפקיד.

להיות ממלכתי ואחראי זו עמדה. זו תפיסת עולם. אנשי המרכז לא מתחמקים מהבעת עמדה. אין נושא מרכזי בחברה הישראלית, כואב וטעון ככל שיהיה, שלא הבעתי לגביו דיעה. אני רק מסרב להתלהם ולהגיד דברים קיצוניים ולפגוע באנשים רק כדי שיגידו שאמרתי משהו.

ואם המציאות משתנה, אנחנו נשתנה איתה, ומצידי שיקראו לזה "מזגזג". זה חלק מהכוח של המרכז. רק אנשים קיצוניים לא משנים לעולם את דעתם. בצלאל סמוטריץ' וחנין זועבי לא משנים לעולם את דעתם כי המציאות לא מעניינת אותם. יש להם דעה ושום דבר לא ישנה אותה. אנשי המרכז לעומתם יעשו כל הזמן שינויים והתאמות כי העולם לא תקוע. הוא דינמי.

אחדות זה לא אומר שכולנו נהיה דומים. אחדות היא בין אנשים שונים. החברה הישראלית יכולה וצריכה להיות גדולה יותר מכל אחד מאתנו, או מהקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. המבחן שלנו הוא לא בזה שנגיד מה הטעויות של הצד השני. זה קל. המבחן שלנו הוא בזה שנגיד מה הטעויות שלנו, ונלך לתקן אותן.

עבודה משותפת מחייבת ויתורים. במקום שכל אחד יתבצר בעמדה שלו, עם השבט שלו, אנחנו צריכים לגשת לשאלות היסוד של חיינו מהצד הפוזיטיבי. לא לשאול על מה אנחנו לא מסכימים, לשאול על מה אנחנו כן מסכימים.

אם מישהו לא הבין מהו המרכז - זה המרכז. אם מישהו לא הבין מה אנחנו אומרים, זה מה שאנחנו אומרים. ישראל היא מדינה מסובכת עם בעיות מורכבות. אי-אפשר לנהל אותה בלי להכיר במורכבות הזו. חלק משלטון, חלק מניהול מדינה, הוא להכיר בעובדות שלא מוצאות חן בעיניך. לא לטאטא אותן. לא לנסות למחוק את מי שאומר אותן בקול רם. זה אף פעם לא יכול לעבוד.

כן, אנחנו הצד הצודק בסכסוך הישראלי פלשתיני, אבל זה לא פוטר אותנו מהצורך להיפרד מהפלשתינים ולנהל את הסכסוך. כן, הכלכלה הישראלית טובה וחזקה, אבל חלוקת העושר עקומה ולא צודקת וצריך לטפל בזה. כן, ישראל היא מדינה מופלאה, אבל המערכת הפוליטית שלנו דפוקה לגמרי, סליחה על הביטוי, והפוליטיקאים עסוקים רק בעצמם. כן, אנחנו מדינת חוק, אבל השחיתות הגיעה עד לדרגים הכי גבוהים והמערכות שלנו זקוקות לניקוי יסודי.

והכי חשוב - להאשים אחרים זו לא מדיניות. אי-אפשר לנהל מדינה בזה שכל היום מחפשים אשמים בצד השני. אני לא מחפש אשמים בכלל. אני מחפש שותפים. אני מחפש אנשים שמכירים בכך שישראל היא מדינה נהדרת, אבל עוד יש לנו הרבה עבודה. הגיע הזמן שנפסיק לריב ונלך לעבוד.

תודה רבה לכם.