בחודש מארס השנה התלוותה כתבת גארדיאן, לינדה קינסטלר, לשניים מן התובעים במשרד המרכזי לחקר פשעי הנאצים - מנואלה זלר ומיכאל אוטה - שיצאו לבואנוס איירס בניסיון להשלים את מאגר המידע על נאצים שנמלטו לארגנטינה. הייתה להם תקווה מועטה למצוא חשודים חיים; 20 המסעות של אנשי המשרד לארכיונים בברזיל, פרו, צ'ילה, ארגנטינה ופרגוואי לא הניבו אף כתב אישום. לכן, מסעם של זלר ואוטה נחשב למשימה האחרונה של המשרד בדרום אמריקה.

"המטרה של העבודה איננה תמיד להעמיד מישהו בפני נושה, אלא גם לסגור את הארכיון ולומר: אוקיי, זה מה שאנחנו יודעים. הדורות הבאים צריכים לדעת מה קרה", מסביר אוטה. העובדה שהמסעות הקודמים לא העלו פירות בדמות כתבי אישום, לא נעלמה מעיני התקשורת הגרמנית. כאשר נכנס ינס רומל לתפקידו כמנהל המשרד, קידם אותו העיתון השמרני "די וולט" במאמר תחת הכותרת: "האם ציידי הנאצים הגרמים נופשים בדרום אמריקה?". לכתבה נלוו תמונות של חופי ריו דה-ז'נירו.

טענה ביקורתית נוספת היא שעבודתו של המשרד יכלה להסתיים לפני עשרות שנים. תומס וולטר, שהוביל במשרד את תיק ג'ון דמיאניוק, טען: "מה שאני התחלתי לעשות ב-2008, הם יכלו לעשות לפני 30 שנה". מישהו יכול היה לטעון נגד התקדים משנת 1969 עוד לפני פסק הדין בעניינו של המחבל מוניר אל-מוצדק, אבל למרבה התדהמה - איש לא ניסה. שינוי מוקדם יותר של אותו פסק דין היה מאפשר להעמיד לדין את הפושעים כאשר רבים יחסית עדיין היו בחיים.

"זה חשוב לחברה הגרמנית"

מנגד, מציין גארדיאן, ההעמדה לדין איננה המשימה היחידה של המשרד. גם המיפוי הסיזיפי של כל שם הוא בעל חשיבות. רומל מודע לכך שהזמן פועל נגדו, אך רואה זאת כגורם ממריץ: אם המשרד לא יסיים את הכנת רשימת הפושעים הנאצים - איש לא יעשה זאת. איסוף הראיות הוא משימה מתישה מבחינה פיזית ומלחיצה מבחינה נפשית, אבל היא האמצעי היחיד להבטיח צדק אם אין כתבי אישום. "זה חשוב לא רק לקורבנות ולבני משפחותיהם, אלא גם לחברה הגרמנית", אומר רומל. "זו הסיבה שכולנו נמצאים פה: לעשות מה שאפשר היום".

קינסטלר מצאה את זלר ואוטה באולם שינה ישן בקומה העליונה של הוטל דה-אימיגרנטס - מתחם שנפתח בשנת 1911 לאיכסון אלפי מהגרים שהגיעו לעולם החדש, וכיום הוא מוזאון. האולם הפך לארכיון וקירותיו עמוסים ביומני ספנות מהמאה ה-20. ביניהם מצויים הפרטים של הספינות שהגיעו מאירופה בשנים 1968-1939: תיעוד של כל אדם שהגיע לנמלי ארגנטינה. הוגו מוג'ן, מנהל העיתונות של המוזאון, שלף את תיקו של אדולף אייכמן שהיגר לארגנטינה בשנת 1950 תחת השם הבדוי ריקרדו קלמנט. שנה קודם לכן עבר כאן יוזף מנגלה; התיק מלמד שהוא השתמש בשם הלמוט גרגור.

הצלחת המשימה של זלר ואוטה התבססה על הנחה פשוטה: הפושעים מן השורה, לא בכירים כמו אייכמן ומנגלה, השתמשו בשמותיהם האמיתיים כאשר הגיעו לארגנטינה. בשבועיים הבאים עברו השניים על רשימות הנוסעים מהשנים 1962-1959. זלר, שופטת בווארית לשעבר עם שלושה עגילים באוזניה, הכינה רשימת מצוד: האנשים שהם מחפשים נולדו בין 1918 ל-1931, כי 14 הוא גיל האחריות הפלילית בגרמניה והמשרד אינו מחפש בני 99 ומעלה. בכל פעם בה נתקלו היא ואוטה בשם מתאים, הם רשמו אותו בבלוק נייר פשוט, לצד הלאומיות ועיר המוצא. בסך-הכל אספו השניים למעלה מ-1,000 שמות של חשודים אפשריים. יידרשו למשרד 12 חודשים להצליב את השמות מול הכרטסת שבמרתף הכלא בבלודוויסבורג. "ייתכן שלא ייצא מזה כלום; העיקר הוא לדעת שלא ויתרנו על כלום", אומרת זלר.

למרות המנדט הבלתי מושלם שלו והממצאים הצנועים, המשרד המרכזי הוא דוגמה לכפרה על עוולות לאומיות - סבורה קינסטלר. ייתכן שהוא אפילו יוצר תקדים למאות השנים הבאות, בהן במקרים המתאימים היחס אל העבר לא יהיה כאל היסטוריה אלא כאל פשע. מכון מחקר וארכיון פדרלי כבר חולקים את הבניין עם צוותו של רומל, וכאשר החקירות ייהפכו לבלתי מעשיות - הם יבואו במקומם. העבר יהפוך לעבר, התיק ייסגר וגרמניה תסיים את מאמציה להעמיד לדין את אזרחיה שפשעו.

עם כל הביקורת על מה שנעשה ובמיוחד על מה שלא נעשה - גרמניה הלכה הרבה יותר רחוק מאשר כל מדינה אחרת שהייתה מעורבת בפשעים נגד האנושות. אבל בינתיים יש עוד הרבה מה לעשות: מסמכים לאסוף, פרטים להתאים. מבחינתו של רומל, מדובר בשאלה של אשמה אישית ואחריות לאומית, כי "רבים מבני ארצי מעדיפים להסתכל על העתיד במקום על העבר האפל".