ישראל: מדמוקרטיה לדיקטטורע

שתי מלים קצרות מאפיינות את רוב המשטרים בעולם: דמוקרטיה ודיקטטורה. מנקודת הראות הישראלית, שכנראה תמיד חייבת להיות יוצאת דופן, שיטת הממשל בישראל נחשבת לדמוקרטיה שמשמעותה שלטון העם שבו יש לאזרחים זכות להשפיע על המדיניות במדינתם, אך בפועל אנו מתקרבים במהירות למעמד של דיקטטורה שבה הרוב השולט עושה כל מאמץ כדי לשלול את זכויות המיעוט.

החובה המרכזית של האזרחים החיים בדמוקרטיה היא לשמור מכל משמר עליה ועל עקרונותיה. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הפגנות מחאה, הצבעה בבחירות או במשאלי עם. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז תפיסת עולמן גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחופש הביטוי, זכות ההצבעה, חופש ההתאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

דִּיקְטָטוּרָה, לעומת זאת, היא שיטת ממשל בה נשלטת המדינה על-ידי אדם יחיד או קבוצה של אנשים המרכזת בידיה כוח מוחלט, ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור (הרודן) שולט בשלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת, למרבה השמחה עדיין לא הגענו לרודנות מוחלטת מן הסוג הזה אך למרבה הצער אנו הולכים ומתקרבים.

כדי להבין באיזו סכנה מדובר ניקח לדוגמה את שלטונו של בנימין נתניהו. הליכוד יחד עם שותפיו הקואליציוניים שולטים ברשות המחוקקת. עובדה: יו"ר הכנסת הוא איש הליכוד. ברשות המבצעת נתניהו דואג למנות את מקורביו לעמדות מפתח. למשל, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שהיה מזכיר הממשלה, הינו מקורב. המפכ"ל רוני אלשיך, איש השב"כ לשעבר, הינו נבחר של נתניהו. הרמטכ"ל גדי איזנקוט קיבל את אישורו האישי של נתניהו. כך גם ראש השב"כ נדב ארגמן הוא המומלץ של נתניהו. גם מבקר המדינה, מקורבו של עו"ד דוד שמרון, הוא מקורב למלכות. הדוגמה האחרונה היא כוונתו של נתניהו למנות לתפקיד נציבת שרות המדינה את עפרה ברכה, מנהלת האגף במשרד הפנים לביקורת ברשויות המקומיות והממונה על הפיקוח הכספי ברשויות המקומיות. ברכה, בדרך מקרה כנראה, היא האם של עובדת לשכת נתניהו.

דוגמאות להתפתחות הזאת לא חסרות והן מצביעות על המגמה: לשלוט בכל תפקידי המפתח ברשות המבצעת. נכון שברשות השופטת נתניהו אישית לא מעורב אך שותפתו הקואליציונית החשובה, שרת המשפטים אילת שקד, עושה ככל יכולתה כדי להגיע למעמד של הפוסק הבלעדי בכל ענייני מערכת המשפט והשופטים. מה באמת חושב הליכוד על בית המשפט העליון ניתן ללמוד מדברי הביקורת החמורים של שר התיירות יריב לוין שאמר על הנשיאה מרים נאור: "לפי ראייתה של הנשיאה בית המשפט אינו שייך למדינה אלא עומד מעליה כאילו היא נחלתו הפרטית. הנשיאה מנסה להטיל אימה על שרת המשפטים, על הממשלה ועל הכנסת, תוך שימוש בכלי פסול של חרמות, בו משתמשים אויבינו, כאשר הם מנסים לכפות עלינו מהלכים הפוגעים במדינת ישראל ובחוסנה".

כל המעשים האלה מעידים שאנו מתקרבים למועד שבו הפוליטיקאים ישלטו גם ברשות השופטת. אני מאמין שבימי כהונתו של הנשיא אהרן ברק איש מבין הפוליטיקאים לא היה מעלה על דעתו להשמיע ביקורת בוטה שכזו כנגד הרשות שעליה אמר מנחם בגין, בהדרת כבוד, "יש שופטים בירושלים".

במשטר דמוקרטי מתוקן מתקיים עיקרון של הצבת גבולות לשלטון. מטרת העיקרון הזה למנוע עריצות שלטונית ושרירות-לב, שעלולות לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, ואפילו בפגיעה בדמוקרטיה עצמה. כדי לממש את העיקרון הזה קיימים מנגנוני בקרה חוקיים שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו.

למרבה הצער ככל שאנו מתקרבים למתכונת שלטון דיקטטורית כך מסוגלים השליטים, המתהדרים בכך שנבחרו בדרך דמוקרטית, אפילו להעלות להצבעה בכנסת הצעת חוק לביטול הדמוקרטיה. ומי ימנע בעדם לעולל תעלול שכזה?

שני גורמים שעדיין עומדים לרשות המיעוט כדי להתגונן, גם אם אין להם מעמד חוקי, אך יש להם חשיבות ציבורית רבה, הם התקשורת החושפת לאור השמש את מעללי השלטון ונתיבי השחיתות הפועלים במסגרתו, ובמקביל לה דעת הקהל שצריכה לבוא לידי ביטוי בהפגנות מחאה. להפגנות כאלה אין מנוס, לא פעם, אלא לנהוג באלימות ואפילו בהפרת חוק, כדי למנוע השתלטות עוינת של השליטים המבקשים להפוך את המדינה לנחלת רוֹדָנוּת פרטית השומרת את כוחה לנצח.