בשיח הפוליטי הישראלי התפתחו במרוצת שנות קיום המדינה כינויי בלע וכנאי ייחודיים במינם, האפופים בשנאה תהומית-פתולוגית. אלה בולטים ותוססים בארס שלהם, על-רקע וויכוח מדיני מר ונמהר הניטש כבר מזמן סביב שאלות מהותיות וגורליות, נוסח השליטה הישראלית בשטחים שמעבר לקו הירוק, השסע העדתי, והשיח סביב יחסי דת-מדינה.
הבולט שבין כינוי הגנאי האלה הוא, ללא צל של ספק, מה שמכונה "סמול", והוא מופנה כמובן, בלעג סרקסטי, כלפי מי שהוא "שמאל" במפה הפוליטית. לעובדה שה"שין" התחלפה לה ב"סמך" יש תירוץ וסיבה השקופים למדי; כי השמאל, יש לזכור, בעיני הימין, הוא קטן ואפסי במובן האנגלי.
היעד הושג
עם מאמציו השוטים של "הסמול" דלעיל, נמנים, בין השאר, שרת התרבות והספורט
מירי רגב, יו"ר הקואליציה וח"כ הליכוד
דוד ביטן, והפרקליט
יורם שפטל, החוזרים עליו, מדי בוקר וערב, כל אימת שהם מוצאים לנחוץ לנגח את השמאל הישראלי. מסתבר בתוך כך של"סמול" הנלעג יש גם כינויי-משנה למכביר; החל ב"יפי-נפש", וכלה ב"יודו-קוויזלינגים".
מאחורי גינויי הגנאי שמנינו מסתתר לו יעד ברור ושקוף בהחלט: להמאיס עד זרא בעיני הציבור את ה"סמול" המוקצה מחמת המיאוס. ואכן, על פניו, מסתבר בעליל, שהיעד הושג בסופו של דבר, כשמרבית המדינה מתכחשת לשמאל.
אלא שהשנאה אינה מצטמצמת כלפי הזולת ה"בוגד" בימין. מסתבר שהיא מופנית גם כלפי "התשקורת" - זו התקשורת בהפכא מסתברא. לידתה של הקונוטציה השלילית הזו היא, כמובן, בחוגי הימין. בסך-הכל היא נועדה להביע את סלידתם העמוקה מהעדר האוביקטיביות, המשתקפת לטענתם בגלי התקשורת בישראל, הנשלטים - על-פי הקונספציה של הימין - בידי אנשי השמאל, והראויים כמובן משום כך לשמצה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
