|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כשקשה לנו עד מאד, בשל משבר כלכלי עולמי או מלחמת עולם, אין אנו מאמינים שאלו יגיעו לקיצם, שהמצב ישתנה, שנשרוד ועוד נהיה חלק מעתיד טוב יותר ● והנה, לוח השנה מזכיר לנו שאנו מצליחים לשרוד, שאולי הרע ביותר כבר מאחורנו ורק אסור לאבד תקווה, כי המחר יהיה טוב יותר וכל יום שעובר מקרב את המחר אלינו
|
|
נדידה אחת [צילום: מאור קינסגבורסקי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| לפעמים הקץ המיוחל נראה כמו שנות אור קדימה, בלתי אפשרי ממש. כך לדוגמה ילדים המצפים לבוא הקיץ, ושנת הלימודים נראת בעיניהם כאורך הגלות ממש. | |
|
|
|
|
שנת התשע״ז מגיעה לסופה ושנת התשע״ח כבר עומדת בפתח, ואנו נפרדים מזו החולפת בקלות יחסית, ומקבלים את פניה של האחרת. התכונה לקראת פרוס השנה החדשה מורגשת באוויר, הרגשת סוף קיץ ובוא הסתו, סיום המהול בילודה, התחלה מחדש. ראש השנה הוא רק אחד מארבעה ראשי שנה שנחגגו בעבר, ובהם ראש החודשים, חודש ניסן, בו צוין בוא האביב (פסח), וראש השנה לאילנות (ט״ו בשבט). ראשי שנה אלו קובעים מחזוריות, וזו מאפשרת לנו מסגרת המקנה לחיים צורה סדורה וביטחון. יודעים אנו שיקרה מה שיקרה, הכל יגיע לקיצו ויתחיל מיד מחדש, ממש כמו ספר תורה שאת קריאתו הסדורה אנו מסיימים מדי שנה ומיד מתחילים מחדש בחגיגה גדולה. לפעמים הקץ המיוחל נראה כמו שנות אור קדימה, בלתי אפשרי ממש. כך לדוגמה ילדים המצפים לבוא הקיץ, ושנת הלימודים נראת בעיניהם כאורך הגלות ממש. כך גם אלו המצפים לבוא המשיח, דבר היכול להתממש בן רגע ממש, או אלו קטני האמונה המשוכנעים שדבר זה לא יקרה בימי חיינו, כה רחוקה ובלתי אפשרית התגלותו של המשיח נראת להם. כשקשה לנו עד מאד, בשל משבר כלכלי עולמי או מלחמת עולם, אין אנו מאמינים שאלו יגיעו לקיצם, שהמצב ישתנה, שנשרוד ועוד נהיה חלק מעתיד טוב יותר. והנה, לוח השנה מזכיר לנו שאנו מצליחים לשרוד, שאולי הרע ביותר כבר מאחורנו ורק אסור לאבד תקווה, כי המחר יהיה טוב יותר וכל יום שעובר מקרב את המחר אלינו. שעת הבוקר המוקדמת מלמדת אותנו דבר מה על מחזוריות היום. נסו יום אחד לקום עת חשכה מוחלטת בחוץ. אם השמים לא מכוסים, הרי שתוכלו לראות בברור את הכוכבים. ואז, תוך שבריר שניה, שם באופק במזרח, מתחיל להבציע האור, והחשכה ששלטה עד לפני דקה נעלמה כלא היתה. כה מהר הסתתרה, שיקח לנו דקות ארוכות להבין את שקרה, את אותו מעבר שחווינו בין חושך לבין אור. יקח עם דקות ארוכות עד שהחמה תפציע, כדור של אש העולה ועולה במסלול קבוע. עד אמצע השמים הוא יגיע, יקפח ללא רחם על ראשנו בחום היום, ואז הוא יחל בדרכו הלאה, להקבר, להעלם, לתת לחשכה לצאת ולשלוט מחדש, עד למחרת מוקדם בבוקר. וחוזר חלילה. הימים מצטרפים לשבועות, המובדלים זה מזה על-ידי השבת (ואתה פרשת השבוע וההפטרה), והשבתות לחודשים ואלו לשנים. השנים חולפות ביעף, בלי שאנחנו יכולים לעצור בעדן. המחזוריות מתגלה בטבע, בלוח השנה והזמנים, אך טבועה היא גם בנו. התופעה הידועה ביותר כמובן היא המחזור החודשי אצל הנשים (דבר המשפיע, ללא ספק, גם עלינו הגברים). נראה שלקחנו את המחזוריות מהטבע. פרפרי המונרך (דנאית מלכותית) - פרפרים גדולים, כתומים עם מסגרת ועורקים שחורים ונקודות לבנות - נודדים להם מצפון אמריקה לדרום החם יותר. במהלך חייהם רובם יספיקו לנדוד נדידה אחת, וחלקם אף לא ישלימו אותה, ובכל זאת הם יודעים היטב את המוטל עליהם והמשימה מושלמת תודות לידיעה זו. העגורים נודדים להם מהצפון הקר (רוסיה וצפון ארופה המערבית) לדרום הנוח, וכך זוכים אנו בארץ לעשרות אלפים מהם החורפים באגם החולה. הם מגיעים עם תחילת הסתיו ועוזבים לקראת האביב. בשנים האחרונות אלפים מהם ראו כי טוב והחליטו להשתכן דרך קבע בארץ. העגורים ידועים בגודלם, קוליותם (הם דברנים גדולים) ובנאמנותם (הזוגית והמשפחתית). הם מרשימים במיוחד במעופם. בשנת 1971 כתב דן אלמגור מילים לשיר ״העגורים״ לאחר ששמע שיר בקלטת שירים רוסיים שנאמר לו שהוא עוסק בעגורים. (לפי אלמגור, השיר נכתב בהשראת ״אל הציפור״ של ביאליק בן ה-17.) השיר הושר לראשונה באותה שנה בהצגה ״השטן ואשת האיכר״ על-ידי אמנון ברנזון, רפי גרנות ומיכל טל. העגורים חולפים מעל הכפר. העגורים עפים אל הנהר. העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם. מתי, מתי נוכל לעוף כמותם? אני נושא עיני לעננים: העגורים שטים בהמונים. העגורים עוזבים, עפים אל הדרום החם. מתי נצא בהמונים כמותם? אל השדה אצא עם בוא הסתו, ובידי טבעת ומכתב. אתפוס עגור, ולרגלו אצמיד מכתב דומם - פרישת שלום לכל אחי אי-שם. עם בוא הקור העגורים עוזבים. עם בוא אביב אלינו הם שבים. העגורים שבים, חוזרים הם עם חלוף הקור. אנחנו, אם נצא - כבר לא נחזור! מילים אלו כתב דן אלמגור אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות וראשוני ״מסורבי העלייה״ הגיעו ארצה. אנחנו, בארץ, מקבלים את פני העגורים בהתלהבות רבה, כאורחים של כבוד ומגנט תיירותי מרשים ביותר, רק שאת אחיהם, היהודים מרוסיה הסוביטית וגרורותיה (או את אחינו האתיופים) לא קבלנו כל כך יפה, בכזו התלהבות. הנדידה מנקודת ראות הנשארים ברוסיה מהווה תקווה לעתיד טוב יותר, תזכורת של מקום וזמן אחר שאולי יתאפשרו בעתיד. העגורים עוזבים, והחורף הקשה מתחיל. עם בוא אביב אלינו הם שבים, וכבר מתחיל להיות טוב יותר, סביל יותר. אך כאמור, אם רק תנתן ההזדמנות (וזו אכן ניתנה), נצא וכבר לא נחזור! בדיוק כמו אותם מחזורי נדידה, גם אנחנו מתעקשים לחזור. שוכחים אנו את הצער והסבל, ועד מהרה נכהים חושינו ואנו משתוקקים לחזור (ראו לדוגמה את הישראלים בברלין). |
|
|
שלנו [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
| מהרעב הכבד שהביאנו למצרים ואלו העבידונו בפרך, מהאנקויזיציה הספרדית שפזרה אותנו ברחבי העולם המוסלמי שם היינו ״יצורים מוגנים״, דרך השואה בה ניסו לחסל אותנו אחת ולתמיד. | |
|
|
|
|
עם עקשן מאוד אנחנו, חסר מנוח לחלוטין ● כל רדיפות היהודים אחת מטרתן כנראה ללמדנו שרק מקום אחד הוא שלנו באמת, להביאנו חזרה אל הארץ המובטחת
|
| ▪ ▪ ▪ |
היהודי ידוע כ״יהודי הנודד״, אך בניגוד גמור לפרפרים או לציפורים, הנדידות שלנו אינן מחזוריות. הן בלתי רצוניות ואין הן עומדות במבחן השכל הישר. בעוד שאצל בעלי חיים טמון בחומר הגנטי ידע מרשים ביותר המנחה אותם ומאפשר נדידה ארוכת טווח ללא אמצעים חכמים לניווט (האמצעים חכמים עד מאוד - שעון ביולוגי, מיקום השמש, וכו׳, דברים שאינם מובנים או מיושמים על-ידי בני אנוש), אצלנו היהודים חלק מה-דנ"א גורם לנו להיות קפצניים במיוחד, חסרי מנוח, ללא יכולת לשבת במקום אחד לבטח ולנצח.
אכן, העולם גם הוא משתף פעולה בתוכנית גדולה יותר, זו הנעלמת מעיננו, ומקיא אותנו מתוכו. כך היה פעם אחר פעם, מהרעב הכבד שהביאנו למצרים ואלו העבידונו בפרך, מהאנקויזיציה הספרדית שפזרה אותנו ברחבי העולם המוסלמי שם היינו ״יצורים מוגנים״, דרך השואה בה ניסו לחסל אותנו אחת ולתמיד (אך אפילו זה לא מנע מאתנו, שבעה עשורים אחר כך לחזור לאותן ארצות בדיוק, לפרות ולרבות בהן).
עם עקשן מאוד אנחנו, חסר מנוח לחלוטין. כל רדיפות היהודים אחת מטרתן כנראה ללמדנו שרק מקום אחד הוא שלנו באמת, להביאנו חזרה אל הארץ המובטחת. אך כל אימת שזה נעשה, קשה לנו להשאר במקום אחד בו טוב לנו. כך נהרס הבית הראשון והוגלנו לבבל לשבעים שנה, שם ישבנו גם בכינו, וכך נהרס גם הבית השני, והיו צריכות לחלוף כמעט אלפים שנות כיסופים עד שחזרנו לירושלים הבירה ואוחדה העיר.
ועתה, חמישים שנה לאחר איחוד ירושלים, כשטוב לנו עד מאד, המדינה משגשגת ובעולם מתחילות הרדיפות וגואה השנאה כלפינו, הכיצד ייתכן שדוקא עתה, כשיש לנו מדינה, ועוד מדינה בטוחה וטובה כל כך, למעלה ממחצית העם היהודי מפוזרת בעולם כולו, בכל פינה סואנת כנידחת?
לא רק היהודים, כי אם בעיקר אנחנו, הישראלים: הכיצד ייתכן שמאות אלפים מאתנו קוראים לארה״ב ״בית״ (לרבים זה ״בית״ זמני, למשך עשרות שנים כה רבות, שאנו נפטרים ונקברים כאן, וכל דור שעובר מדבר פחות עברית, מבין עוד פחות, כבר בקושי קורא וכותב, והקשר בינו לבין מדינת ישראל כה רופף שהוא מסתכם בביקורי-חופשה או במסע תגלית)?
מחזוריות הטבע מלמדת אותנו פרק בהלכות חיים גם כן: עתידים אנו כולנו לחזור למדינת ישראל, אך מה שיקדים לחזרה זו יהיה אותו חורף קשה מנשוא, חורף שיכריח אותנו לעזוב ולנדוד.
|
|
|
וייצמן. הזהיר [צילום: אתר מכון ויצמן]
|
|
|
|
|
|
|
| "אנו, החוזרים הביתה מגלות מערב עמוסים ברכוש הרוחני והמדעי שהבאנו עמנו משם, חובה עלינו לגשור גשר חדש בין המדע ובין הרוח" | |
|
|
|
|
פרופ׳ ויצמן חזה את העתיד, חזר אל תחזית זאת בהווה, במאמץ לודא שאותה תחזית שהתגשמה לא תשנה וניסה להתוות את הדרך לעתיד המשלב גשמיות ורוחניות, קידמה וערכים
|
| ▪ ▪ ▪ |
אלא שאנחנו (העם היהודי) ממתינים תמיד לרגע שאחרי השנייה האחרונה ממש, כשכבר קשה מנשוא. כך היה עם יהודי ונצואלה. כך עם יהדות צרפת (שעדין נמצאת עם רגל אחת בצרפת, משם הם ממאנים לעזוב, ורגל אחת בארץ עם דירות ענק בנתניה, אשדוד ואילת העומדות ריקות מרבית השנה). וכך יהיה גם עם יהדות אנגליה וארה״ב - דברים המגיעים במהירות רבה מכפי שאנו מסוגלים להבין. כך היה בעבר, כך בהווה ונראה שכך גם יהיה בעתיד. ב-7 במאי, 1938, כתב פרופ׳ חיים ויצמן לאחיניתו של לורד בלפור, הגברת בלאנש גאגדייל (שיחות חולין של ויצמן, הספריה הציונית, 1963, עמוד 24): ״... אני מצר וכואב שהיהודים אינם מבינים את האופי האפוקליפטי של הזמנים הללו. ליהודים האוסטרים ניתנה התראה, והם לא שמו לבם אליה. ידידינו אנו בלונדון ובמקומות אחרים יוסיפו לזלזל בדבר, כמנהגם מאז ומתמיד, בלי שיבינו כי כל רגע עלול להביא עמו או השמדה, או גאולה, או את שניהם כאחד. חלק מאתנו יושמד, ועל עצמותיו אולי תקום יהודה החדשה! כל זה הוא איום ונורא, אולם כך הוא - אני חש זאת כל הזמן, ואינני יכול לחשוב על שום דבר אחר...״ שנה וחצי לפני כן, בעדותו לפני ועדת פיל (12.1936 - 1.1937) הזהיר פרופ׳ ויצמן: ״... לא אגזים אם אומר, שכיום נמצאים שישה מיליון יהודים בארופה. איני מדבר על היהודים בפרס, מרוקו וארצות כיוצא בהן, שאינם יכולים להתבטא בחלק זה של העולם (באירופה), ששה מיליון בני אדם כלואים בארצות שבהן אינם רצויים, ששה מיליון אנשים שבעיניהם העולם מחולק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שלתוכם אינם יכולים להכנס. ששה מיליוני אנשים, שאין הם יודעים מה ילד יום ...״ (שם, 51-52). בשנת 1946 הוא מזכיר לוועדה האנגלו-אמריקנית: ״... במשפט פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג התברר ללא צל של ספק, כי שישה מיליון יהודים אלו בארופה הושמדו, והייתי רוצה לעמוד על משמעותו של אובדן חיים זה לעם שמנה שבעה עשר מליון: אבדנו יותר משליש... דבר אחד אני יודע: אם ביכולתנו למנוע זה בעתיד, זה לא יחזור לעולם יותר...״ (שם 52). פרופ׳ ויצמן חזה את העתיד, חזר אל תחזית זאת בהווה, במאמץ לודא שאותה תחזית שהתגשמה לא תשנה וניסה להתוות את הדרך לעתיד המשלב גשמיות ורוחניות, קידמה וערכים. בפתיחת הכנסת הראשונה בירושלים, ב-14 בפברואר, 1949, אמר פרופ׳ ויצמן, בין שאר דבריו: ״אנו עמדנו בכל החזיתות של מאבקי הרוח הגדולים של האדם. עכשיו מוטל עלינו התפקיד הגדול, למצוא נתיבות חדשות להמשכת היצירה. אין לפנינו דרך אחרת, אלא להמשיך בדרך המדע והמחקר, שהם יסודות העולם החדיש. ״אבל אנו, החוזרים הביתה מגלות מערב עמוסים ברכוש הרוחני והמדעי שהבאנו עמנו משם, חובה עלינו לגשור גשר חדש בין המדע ובין הרוח. באין חזון ייפרע עם, ועדים אנחנו לאן מוביל המדע והמחקר שאין מאחריהם חזון מוסרי: הפצצה האטומית, המאיימת להרוס את העולם. ״כל חיי נלחמתי בתוך תנועתנו בעד המדע והמחקר, שיהוו יסוד למפעלנו הלאומי. ואילו יודע אני, כי מעל למדע ומעל למחקר עומדים ערכים גבוהים ואיתנים פי כמה - צדק ויושר, שלום ואחווה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (שם, 29-30).
|
|
|
50 שנה לאיחוד [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
| אומרים אויבינו ״חיזרו לארצות מוצאכם". אומרים אויבינו ״אין כל קשר בין היהודים לבין האזור הגאוגרפי בין הירדן לים״. אומרים אויבינו ״שלנו כל המקום״. | |
|
|
|
|
מסתבר שלפני שאנו יוצאים למסעות נדודים, אולי מן הראוי שנסתפק במה שבידינו, מה שניתן לנו, מה שקיים
|
| ▪ ▪ ▪ |
ומה עסק הנשיא הראשון של מדינת ישראל למחזוריות ולנדידה? נראה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. השנה (שנה אזרחית, 2017) מציינים אנו 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנים להצהרת בלפור, 70 שנה להחלטת החלוקה של האו״ם, חמישים שנה למלחמת ששת הימים וחמישים שנה לאיחוד ירושלים.
אומרים אויבינו ״חיזרו לארצות מוצאכם". אומרים אויבינו ״אין כל קשר בין היהודים לבין האזור הגאוגרפי בין הירדן לים״. אומרים אויבינו ״שלנו כל המקום״. העומד בראש הרשות הפלשתינית דורש אזור נקי מיהודים, נהנה מסימפונית הדם עליה הוא מנצח וטורח ומקדיש תשומת לב רבה להצהרת בלפור. הוא אף מאיים על בריטניה שאם לא תבטל, תתחרט, תתנצל ותשלם פיצויים על אותה ״הצהרה״ שקרית ומוטעה, הוא ינקוט בצעדים.
מול אותה שאיפה בלתי נלאת להשמיד את היהודים, באותו עולם מעוות של פנטסיות דמיוניות לפיהן דם ורצח חפים מפשע מותר, בו היסטוריה, ארכיאולוגיה, דת והקדוש ביותר לאדם מבוטלים כלא היו, נזכר בדברי פרופ׳ ויצמן ללורד בלפור, כפי שסיפר לורד בלפור (סיפור זה יהיה מהימן יותר מאשר אם סופר על-ידי הדובר עצמו).
״ויצמן אמר לי: אתה מזכיר את אוגנדה, אדוני, (פתרון אוגנדה הוצע על-ידי צ׳מברליין להרצל ועורר את התעניינותו של בלפור)כלום היית מחליף את לונדון בפריס כבירת בריטניה? או, לא! עניתי, הלא לונדון היא בירת ארצי! על כך השיב לי ויצמן: וירושלים, אדוני הלורד, הייתה בירתנו בזמן שלונדון לא הייתה אלא ביצה גדולה אחת״ (שם, 53).
מסתבר שלפני שאנו יוצאים למסעות נדודים, אולי מן הראוי שנסתפק במה שבידינו, מה שניתן לנו, מה שקיים. לפני שנצא לרעות בשדות זרים, אולי מן הראוי שנלמד ונדע את ההיסטוריה שלנו עצמנו, וחזקה עלי שנטיב ונתחזק ונדע איך ומה לעשות ומה לא לעשות. שכן ההיסטוריה טבעה שחוזרת היא על עצמה, במעין מחזוריות קבועה, ונראה ששכחנו את שעבר עמנו לפני פחות משמונה עשורים בדיוק.
|
|
| תאריך:
|
07/09/2017
|
|
|
עודכן:
|
07/09/2017
|
|
ארי בוסל
|
|
אָתָאנוּ לבַקש ממךָ כַּפּרה
|
|
|
|
|
בשולי הכותרות: זהירות, רולטה על הכביש!  סל סיוע במחיר חצי מנת פלאפל טראמפ על ספת הפסיכיאטרים הווירטואלית משאיות קטלניות וּלקינוח בקטנה
|
|
|
|
|
מתקרבים אנו בצעדי ענק לקראת הימים הנוראים. אין אדם מישראל אשר לא מתמלא ליבו מיום ראש השנה - יום הדין - שבו הבורא דן את כל יציריו ושופט אותם על-פי מעשיהם.
|
|
|
|
|
הרצון הטבעי של האדם הוא להיות ביחד, להיות זוג, להיות "אדם". כמו שנאמר: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). כל אחד בנפרד הוא חצי אדם. גבר ואישה הנישאים – זה אדם שלם.
|
|
|
|
|
גיל הנישואין הממוצע בקרב כלל החתנים שנישאו לראשונה היה 27.6 (28.0 בקרב היהודים). גיל הנישואין הממוצע בקרב הכלות שנישאו לראשונה היה 25.2 (26.1 בקרב היהודיות). ב-2015 התחתנו 53,579 זוגות במוסדות הדת המורשים לערוך נישואין, כ-73% מהם יהודים - כך עולה מנתונים שמפרסמת (יום א', 6.8.117) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל טו באב 2017.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מנחם רהט
נס הצלת עם ישראל משואה זוטא, תחת נחילי הכטב"מים והטילים שנשאו מטעני מוות נוראים, אינו פחות מנסי הקמת המדינה וששת הימים, ויש אומרים שמדובר בנס בסדר גודל תנכ"י
|
|
|
|
|
דן מרגלית
הרמטכ"ל וראש השב"כ 'שקיבלו בארבע עיניים את ההחלטה האסונית לצמצם בהצבת הכוחות ב-7 באוקטובר, וכן ראש אמ"ן ומפקד דרום קיבלו אחריות וצריכים להתפטר, אבל ריבונו של עולם לא דקה אחת לפני ש...
|
|
|
|
|
צבי גיל
בקטע "דיינו" הנוסח האלטרנטיבי הוא "כמה מעלות רעות לאלוהים עלינו"  מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
|
|
|
|
|
איתן לסרי
ברשימת החומרים שאסר ארדואן: פרופילים וכבלים מאלומיניום, מנחושת, פרופילים מפלדה, חומרים המיועדים לקונסטרוקציות בנייה, כבלים חשמליים, זכוכית המיועדת לבנייה ועוד ענף הבנייה צפוי לשל...
|
|
|
|
|
מיכאל מירו
העימות הבלתי פוסק בין מעצמות יכול לעלות לנו כעת ובכלל ביוקר אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפעול ללא תיאום, כי אם נעשה זאת נמצא את עצמנו מדממים לבד
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
