סוכני המוסד היו קרובים מאוד ללכוד את יוזף מנגלה בשנים 1962 ו-1968, אך הרופא הראשי באושוויץ הצליח לחמוק מהם. כך מגלה המחקר הרשמי של מחלקת ההיסטוריה במוסד, אשר פורסם השבוע לראשונה בידי יד ושם.

יד ושם פתח לציבור שלושה מחקרים ובהם 700 עמודים, שכתב לפני עשור סוכן המוסד יוסי חן, בעצמו ניצול שואה, על בסיס מסמכי הארגון שהיו סודיים קודם לכן. שלושת המחקרים הועלו לאתר האינטרנט של יד ושם, והם גם זמינים כקובץ קשיח באולם הקריאה בספרייתו.

חלקו הראשון של המחקר ממפה את אופן העיסוק של המוסד בנושא לאורך השנים, ואת השינויים שחלו בכפוף למדיניותו של ראש הארגון בכל תקופה ושל הממונה עליו, ראש הממשלה. המחקר עוסק במבנה הארגוני של היחידות השונות שניהלו את המבצעי איסוף המודיעין והכנת הפעולות והוצאתן לפועל בשנים 1991-1959, ומהווה סיכום תמציתי של מאמצי המוסד בתחום רדיפת פושעי המלחמה הנאצים.

בעקבות גל אנטישמיות

חן אומר, כי לא הייתה כל החלטה רשמית של ממשלת ישראל ולפיה היא רואה חובה לעצמה ללכוד פושעים נאצים, אך במסגרת הקוד המוסרי של המדינה - הדבר היה מובן מאליו. המשימה הוטלה על המוסד, מהסיבה הפשוטה שלא היה שום ארגון אחר שהתאים לבצע אותה, ומשום שהיא כללה פעולות ביון בחו"ל - התחום שעליו מופקד המוסד.

בשנות ה-50 התמקד המוסד באיסוף נתונים על הפושעים, אך בהעדר הנחיה מוגדרת של הדרג המדיני - ההחלטה מה ייעשה בהם הייתה בידי ראש המוסד וכל פעילות מבצעית הצריכה את אישורו של ראש הממשלה. גל אנטישמיות שפרץ באירופה ב-1959 דרבן את ישראל גם להיאבק באנטישמיות וגם לנסות ולשים את ידה על פושעים נאצים. ביולי 1960 הוקמה במוסד יחידת "עמל", עליה הוטל לעסוק בנושאים אלו.

במקביל ללכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה, עסק המוסד בעבודת הכנה רבה על פושעים נוספים. חן מציין, כי חלק מאנשי המוסד באותה עת אף סברו, כי למשימה זו מוקדשים יותר מדי מאמצים. בשנת 1961 נעשה ניסיון לפגוע באלואיס ברונר, עוזרו של אייכמן שמצא מקלט בדמשק, אך הוא נכשל. בשנת 1965 אישר ראש המוסד דאז, מאיר עמית, ללכוד ולחסל במקום את פושע המלחמה הלטבי הרברטס צוקורס, שמצא מקלט באורוגוואי. צוקורס היה אחראי לרצח 43,000 יהודים ביער רומבולה ובגטו ריגה, וחיסולו היה הפעם היחידה בה המוסד נקט בפעולה שכזאת, שכן מדיניותו הייתה ללכוד את הפושעים לשם העמדתם לדין.

בגין הורה לחדש את הפעילות

בסוף 1968 אישר ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, את המלצתו של ראש המוסד, צבי זמיר, שלא לחפש עוד פושעים נאצים, למעט מנגלה ומרטין בורמן, שהיה מזכירו וראש לשכתו של אדולף היטלר ושעקבותיו נעלמו ב-1945. עד שנת 1977 כמעט ולא עסק המוסד בנושא, והטיפול התחדש על-פי הוראתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ליצחק חופי שעמד בראש המוסד. חופי הסביר שהדבר יבוא על חשבון משימות אחרות, ולכן אישר בגין להכין רשימה מצומצמת של יעדים בהם יתמקד הארגון, כאשר ההנחיה הייתה להורגם אם לא ניתן יהיה להביאם למשפט. כעבור שנה הוקמה ביחידת "מצדה" מחלקת "מסר" שעליה הוטלה המשימה.

בסוף שנות ה-70, כותב חן, היו התיקים המבצעיים מוכנים, אך הביצוע נדחה פעם אחר פעם. מבצע יחיד היה ניסיון שני להתנקש בברונר, אשר רק נפגע בידיו כאשר פתח מעטפת נפץ שנשלחה אליו. בשנת 1980 הועברה מחלקת "מסר" ליחידת "ביצור". המוסד שוב השקיע מאמצים רבים במודיעין ובהכנות מבצעיות, אך הדרג המחליט לא אישר את הפעולות מנימוקים מדיניים ומבצעיים. אנשי מטה דאז, מציין חן, סבורים שהסיבה העיקרית הייתה חוסר נחישות. לבסוף התרכזו המאמצים רק במנגלה, גם לנוכח העובדה הברורה שעם חלוף הזמן - הלכו ומתו הפושעים.

במבט כולל אומר חן, כי העיסוק בענייני העבר בדרך כלל נדחה בשל משימות ההווה של המוסד. בנוסף לכך, לראשי המוסד היו עמדות שונות בנושא המרדף אחרי הנאצים. הראל סבר שיש להתמקד באייכמן ומנגלה. עמית חשב שיש להפחית את היקף הפעילות, אם כי הוא הרחיב את הרשימה גם לראש הגסטפו, היינריך מילר, והוסיף עוד שלושה פושעים מוכרים פחות - ובהם צוקורס. כאמור, זמיר יזם את ההקפאה למעשה של המרדף.

נאלצו לחיות בפחד ובמסתור

חלקו השני של המחקר מפרט את סיפורם של שמונה מעקבים ומרדפים אחרי פושעים נאציים שונים, בראשם בורמן, הפושע הנאצי הבכיר ביותר שגורלו לא נודע. המחקר מפרט את הגורמים והנסיבות בגינן כל אחד מהפושעים לא בא על עונשו - למעט צוקורס.

בנוגע לבורמן ומילר אומר חן, כי מאחר שעקבותיהם נעלמו בתום המלחמה ולא היה מידע מוכח על מקום הימצאם, מדובר היה למעשה ב"מרדף אחרי רוחות רפאים". עוד הוא עוסק במרדף אחרי ד"ר הורסט שומאן, שנטל גם הוא חלק ב"ניסויים הרפואיים" באושוויץ. שומאן נדד בין מצרים, סודן וגאנה, הוסגר לגרמניה ב-1966, הועמד לדין אחרי ארבע שנים, שוחרר בשל מצב בריאותו - וחי עוד 11 שנים.

חן גם מגלה, כי המוסד ביצע הכנות מבצעיות מרחיקות לכת ללכידתם של ולטר ראוף - ממציא משאיות הגז שקדמו לתאי הגזים - וקלאוס ברבי, שהיה אחראי לרצח יהודי ליון שבצרפת בתפקידו כמפקד הגסטפו בעיר. השניים לא נלכדו, ואילו ברבי הועמד לדין בצרפת רק ב-1987. חן מתאר את המרדף אחרי ברונר, שכאמור נעשו שני נסיונות כושלים לחסלו בדמשק, שם גם מת. לבסוף הוא אומר, כי המוסד צירף בשלב מאוחר לרשימת יעדיו את פרנץ מורר וארנסט לורך, שהיו אחראים לרצח יהודי וילנה ולובלין, אך גם בשל האיחור וגם בשל שיקולים מדיניים - השניים לא נענשו.

חלקו השלישי של המחקר מוקדש לסיכום מקיף של שלושים שנות הרדיפה העיקשת אך העקרה אחרי מנגלה, שניהל את הסלקציות באושוויץ וערך "ניסויים רפואיים" מזוויעים במאות יהודים. הניסיון הראשון ללכוד אותו נעשה מיד אחרי לכידתו של אייכמן, אבל התברר שכבר ב-1959 עזב מנגלה את בואנוס איירס ועבר לפרגוואי.

"מנגלה לא נלכד, אבל היה נרדף עד צוואר במשך כ-20 שנה", כותב חן. "בשנים האחרונות לחייו הוא חי כמעט בבדידות מוחלטת. כל אותן שנים לא פסקו החיפושים אחריו. פירוט האמצעים שננקטו ותיאורם רק יבהירו כמה קשה הייתה המשימה. ספק אם המשאבים שהושקעו ניתנים בכלל למדידה". חן מציין, כי גם פושעים אחרים היו ערים למצוד אחריהם ונאלצו לחיות במסתור ובפחד מתמיד - כך שלמרדף עצמו היו תוצאות, גם אם לא הסתיים בהצלחה. המרדף אחרי מנגלה בא לקיצו רק כאשר הוברר סופית, כי הוא טבע בים בברזיל ב-1979 ונקבר תחת שם בדוי. חן מעיר, כי מנגלה הצליח לשטות ברודפיו גם אחרי מותו, שכן עד 1985 גורלו לא היה ידוע, ורק ב-1992 הוכח סופית שהגופה באותו קבר אכן הייתה שלו.