עם כל ההרס והחורבן שזרעו ההוריקנים הארווי ואירמה בשבוע האחרון – מניין הקורבנות היה נמוך בהרבה מאשר בסופות קודמות: 85 בני אדם עד כה. מובן שכל מוות מיותר הוא טרגדיה, אך בעבר היו הרבה יותר טרגדיות כאלו.

"אין ספק שהשתפרנו", אמר לניו-יורק טיימס פרופ' בריאן וולשון מאוניברסיטת לואיזיאנה. "מה שאנחנו עושים איננו מדע טילים, וישנם הרצון הפוליטי והצורך לעשות זאת". הרצון הפוליטי עליו מדבר וולשון נבע משני אירועים מכוננים: פיגועי 9/11 וההוריקן קתרינה שהותיר אחריו 1,800 הרוגים.

מתקפות הטרור בניו-יורק ובפנסילבניה, השבוע לפני 16 שנים, חוללו מהפכה בדרך שבה ממשלת ארה"ב מרכזת את הטיפול באסונות. קתרינה הציתה ויכוח בשאלת כוחם של אסונות טבע והכריחה את האמריקנים לחשוב מחדש על הדרך בה הם מתגוננים מפני שטפונות.

הנושאים הללו הפכו בשנים האחרונות למרכזיים מבחינתה של הממשלה, אומר ריצ'רד סרינו, לשעבר סגן מנהל סוכנות החרום הפדרלית, ולכן הוא אינו מופתע מכך שהמענה לשני ההוריקנים היה טוב למדי. "זה לא מקרה. האנשים עברו אימונים לקראת זה ב-16 השנים האחרונות", הוסיף.

האירועים הללו ועוד כמה שקדמו להם ובאו אחריהם, יצרו תובנות לגבי האופן בו על מדינה מתקדמת להתמודד עם הוריקנים. הם היו מאיצים לשיפור בתחזיות מזג האוויר, במדיניות הפינוי ובתקני בנייה שנועדו לעמוד בסופות. מומחים אומרים, כותב הטיימס, כי כל אלו מילאו תפקיד בכך שהמחיר בחיי אדם בשבוע האחרון היה נמוך בהרבה מאשר בסופות קודמות. גם השיפור העצום בתקשורת תרם: התושבים קיבלו מידע והנחיות בזמן אמת באינטרנט ולטלפונים הניידים.

הבעיות שמציבים ההוריקנים הן ישנות וחדשות בעת ובעונה אחת. הסופות הללו כמובן קיימות מדורי-דורות, אבל רק לאחר מלחמת העולם השנייה התרבה בצורה משמעותית מספר התושבים באיזורים המועדים לפורענות בפלורידה ובטקסס – בהם פגעו אירמה והארווי. במקביל, פיתוח הלווינים בשנות ה-60 של המאה הקודמת הביא לראשונה לכך שניתן היה לצפות את הסערות לפחות כמה ימים מראש.

כיום יש לרשויות מידע טוב על המועד והמקום בו תכה הסופה הבאה, אבל עליהם גם להתמודד עם מיליוני בני אדם המוצאים את עצמם בעין הסערה, פשוטו כמשמעו. וולשון אינו מסכים עם כל החלטות הפינוי שהתקבלו בהראווי ובאירמה, אך אומר שהן בהחלט נבעו מהבנה גוברת ומורכבת יותר של האתגרים. ראש עיריית יוסטון, סילבסטר טרנר, החליט שלא להורות לתושבי עירו להתפנות; מושל פלורידה, ריק סקוט, אמר ל-6.5 מיליון מאנשי מדינתו: "תעזבו עכשיו, אל תחכו". אי-אפשר להגיד שאחד מהם צדק והאחר טעה; שניהם קיבלו את ההחלטות על סמך המידע שהיה זמין בזמן אמת ועל-פי התחזיות לשעות הבאות.

בדרום פלורידה ניצלו חיים רבים הודות לתקני הבנייה המחמירים שאומצו אחרי ההוריקן אנדרו בשנת 1992, שהרסה 125,000 בתים. התקנים החדשים אילצו את הקבלנים לבנות את השלד כך שיעמוד טוב יותר בפני הוריקנים – וההצלחה הוכחה השבוע. גם יוסטון למדה את הלקח בדרך הקשה: אחרי שהעיר הוצפה בסופת אליסון בשנת 2001, השקיע בית החולים העירוני – המרכז הרפואי הגדול בעולם – 50 מיליון דולר בהתקנת דלתות חסינות למים ובהגבהת הגנרטורים כך שלא ייפגעו מהצפות בעתיד. שינויים אלו סייעו להציל חיים בשבוע שעבר.

כאמור, הן פלורידה והן טקסס יצאו נשכרות גם מהשיפורים בתיאום ברמה הלאומית שהוכנסו בעקבות 9/11. השיפורים החלו עוד קודם. ג'יימס וויט, שהיה מנהל סוכנות החרום בממשל קלינטון, זוכר שקיבל מימון לשיפוץ מרכז המבצעים של הסוכנות אחרי שגילה, שכבלי הטלפון תלויים על התקרה ושיש בו שולחנות וכסאות מתקפלים. אבל אחרי 9/11 בוצעו שינויים נרחבים ומרחיקי לכת. המשרד לביטחון פנים ספג לאורך השנים ביקורת על כך שהוא יקר ומנופח; כעת ברור שלכל הפחות הוא הבטיח שתהיה מערכת מתואמת ומתאמת ברמה המקומית, המדינתית והפדרלית.

עם זאת, מציין ניו-יורק טיימס, רק משקיפים מעטים סבורים שיש סיבה למסיבה. הנזק שגרמו שתי הסופות הוא עצום ויידרשו שנים לשקם את ההריסות. וכולם יודעים שלטקסס ופלורידה יש גם לא מעט מזל: הרוחות מאבדות מעוצמתן לפני שהן פוגעות במרכזים המיושבים בשתי המדינות, ואירמה הייתה פחות הרסנית מהתחזיות. סרינו מציע ללמוד לקח מרכזי אחד מהארווי ואירמה: צריך לסמוך על התושבים, ולא רק על עובדי המדינה, שיתרמו בצורה משמעותית לתגובה להוריקנים. "לאחר שראינו תמונות של שכנים עוזרים זה לזה, אנחנו יודעים שהם צוותי החרום האמיתיים".