בהודעה הדרמטית של ראש מח"ש, שהוא מקבל את ההחלטה לפתיחת תיק אירועי אוקטובר לבחינה ובדיקה מחודשת - כאילו הוגש ערר על החלטת סגירת התיק, לא היתה אמינה במיוחד.
רק שבוע לפני כן, במסיבת עיתונאים דרמטית לא פחות, התייצבו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לצד מח"ש והגנו עליהם בחירוף נפש, תוך השמעת סיסמאות נוסח: לא יוגשו כתבי אישום ללא בסיס, לא יתוקן עוול אחד בעוול אחר, תוך מתן גב משפטי להחלטת מח"ש לסגירת התיקים.
אבל אחרי לחץ ציבורי מאסיבי, גם מצד אישי ציבור יהודים וגם מצד אישי ציבור וח"כים מהמגזר הערבי, בתוספת של ביקורת משפטית חריפה מצד פרשנים משפטיים, נסוג היועץ המשפטי והבין ששגה.
כדי לחפות על הטעות הציבורית והתקשורתית וכדי להכין לעצמו שכפ"ץ משפטי, לפני העתירה לבג"צ הורה היועץ על פתיחת התיקים לבדיקה מחודשת.
פרוצדוראלית - ניתן לערער על החלטת מח"ש בפני היועץ המשפטי לממשלה. אבל משנקט היועץ עמדה, במסיבת העיתונאים, הדרך פתוחה לעתירה לבג"צ.
יש להניח כי אם היתה פנייה לבג"צ לאור הממצאים של ועדת אור מול ממצאי מח"ש, בג"צ היה מוצא ליקויים, מעביר ביקורת ואולי מחזיר את כל התיק לבדיקה מחודשת, וכדי למנוע מהלך זה הזדרז היועץ לעשות זאת מיוזמתו.
עם פרסום החלטת מח"ש וההחלטה לסגור את התיקים על אירועי אוקטובר 2000 פרסמתי מאמר באינטרנט, (גם באתר זה) ובו הבעתי את עמדתי נגד החלטת מח"ש הגורפת שלא מצאה אחראי ל-13 אזרחים ערביים שנהרגו ויהודי שנהרג בעת שנהג בכביש החוף. מסקנה מעין זו היא בלתי הגיונית, בלתי סבירה ובלתי מבוססת מבחינה משפטית.
טענתי, ואני עדיין בדעה, כי הטעות של מח"ש היתה בקונספציה חקירתית שגויה, כאשר הקו המנחה הוא חקירה של ניסיון למצוא קשר ישיר בין יורה לנפגע - בין הנשק שירה לכדור שפגע. בנסיבות שנוצרו, זו היתה דרך שגויה.
מחד, חקירת מח"ש החלה באיחור, נפסקה לכמה שנים בשל הקמת ועדת אור, המשפחות לא שיתפו פעולה, לא נעשתה נתיחה לאחר המוות, ובתנאים אלה אין כל סיכוי להגיע לחקר האמת. מח"ש היו חייבים לחקור בכיוון אחר, והוא האחריות הפיקודית והמיניסטריאלית ליריות ולגורמים שהביאו להריגת 14 אזרחים במהומות.
לא השוטר הספציפי שירה הוא האשם אלא מי שפיקד עליהם, מי שנתן את הוראות הפתיחה באש, והאם היה מוצדק לפתוח באש או בירי צלפים.
כדאי להדגיש, גם מתוך ועדת אור וגם מתוך הקטעים המצולמים של האירועים וגם מבדיקת מח"ש - ברור שהיו מקרים שהשוטרים נאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על עצמם ולהציל את חייהם, כי בפועל הם עמדו בסכנת חיים כאשר עשרה עד 15 שוטרים עמדו מול המון מוסת, מאיים, עם רצח בעיניים, שמסתער עליהם עם נשק קר.
השאלה העיקרית היתה האם בכל המקרים היה צריך להשתמש באש חיה - ספק רב.
למה לא השתמשו ברימוני עשן, גז מדמיע ואמצעים אלטרנטיביים אחרים כמו נסיגה לאחור, הבאת תגבורת, התארגנות מחדש.
ואם התברר שלא היו מספיק אמצעים, למה ומי היה אחראי לכך. ומעל לכל, הטעות הבסיסית של ועדת אור היתה שלא הגיעה בהטלת האחריות לדרגים הגבוהים של המשטרה והדרגים הממשלתיים כמו השר לביטחון פנים, פרופ' שלמה בן-עמי, שהיה חצי שר משטרה וחצי שר חוץ, עם עדיפות לשר חוץ.
כך גם אהוד ברק כראש ממשלה ואחראי על כל המערכות וממנו למטה לכל הגורמים המחליטים. כמו כן, ועדת אור לא נתנה את המשקל הראוי למסיתים הסדרתיים מתוך הציבור הערבי, כמו הח"כים הערבים והמנהיגות הדתית, בימים שלפני פרוץ המהומות, במסגרות של כנסים אירועים ומסגדים.
מח"ש, עם כל הרצון הטוב והאנשים הטובים שבשורותיה, אינה מסוגלת ואינה בנויה לחקירה כלל ארצית מעין זו. מח"ש בנויה לחקירה באירועים בודדים ונקודתיים ולכן הטעות החלה כבר עם מינויה כבודקת בלעדית.
הפיתרון - הקמת צוות בדיקה חדש בראשות שופט עליון או מחוזי בדימוס, בצירוף נציג בכיר מהפרקליטות, ממח"ש, ממשרד המשפטים, שיבדוק את התיקים והחלטתו תהיה בעלת משקל ציבורי ומשפטי רב יותר מהחלטת מח"ש.
