תיאטרון הקאמרי ותיאטרון גשר מציגים: תמונות מחיי נישואין. מאת אינגמר ברגמן, בכיכובם של
איתי טיראן ואפרת בן צור ו-6 שחקנים רקדנים.
המחזה "תמונות מחיי נישואין" מגולל את סיפורם של יוהן, מרצה באוניברסיטה, שנוטש את אשתו מריאן, עורכת דין, ואת שתי בנותיהם לטובת אושר מדומה בחיקה של פאולה בת ה-23. המחזה עוקב אחר התפוררות התא המשפחתי ומתאר את הלם הפירוד. במבט חריף, לעתים אכזר, ולעתים משעשע, ברגמן מתאר את הכוחות המניעים את חיי הזוג ואת הלחצים המופעלים על הנפשות הפועלות. התיאטרון הקאמרי ותיאטרון גשר חוברים יחד לראשונה לקופרודוקציה של ההצגה "תמונות מחיי נישואין" המבוססת על הסרט הבלתי נשכח מ-1973 בבימויו של אינגמר ברגמן שנחשב לאחת היצירות השלמות והבוגרות ביותר של רב האמן השוודי, כמו גם שיא הקריירה עבור שחקניו ליב אולמן וארלנד יוזפסון.
הגרסה הישראלית של שני השחקנים הראשיים, אתי טיראן ואפרת בן צור, היא מופלאה בעיני. הם משחקים באופן מאופק ואמין, החודר בעומק רב לנפשות הישראליות, הצופות במחזה. ובפרט לנפשות החיות בתא זוגי-משפחתי שנים רבות. השחיקה, הסקס האוטומטי, קשיי היומיום, הפרנסה, ריצוי ההורים בארוחות שבועיות, שיחות על ילדים, שוחקים כמעט בכל זוג התאוות נפשית וגופנית לאחר. חסרה חברות אמיתית, הבנה והכלה של בן הזוג.
כך קורה לאורך ההצגה המאפשרת הצצה פנימה של סיטואציות שונות בחיי הנישואין. המחזה מורכב משש תמונות המשלימות את הפאזל המסובך שנקרא זוגיות. המעברים בין התמונות מרתקים לא פחות, באמצעות שישה ניצבים שמפרקים ומרכיבים את התפאורה של
ערן עצמון, מפשיטים ומלבישים את השחקנים, והכל לעיני הקהל. תמונה בימתית מעניינת ומחווה יפה של קמחי לברגמן הקולנוען. "כולם אוהבים את האושר, איש לא אוהב את הכאב, אבל אתה לא יכול לראות את הקשת בלי גשם", אמר פעם הרב-אמן השבדי אינגמר ברגמן. בעולם של ברגמן לא הייתה יכולת להימלט מהכאב. תשעה צאצאים מחמש נשים שונות היו לו, והוא תמיד חש בבדידות הצורבת. הקשת אצלו, גם בפעמים המעטות שבהן הייתה קיימת, נראתה תמיד מבעד לטיפות גדולות מאוד של גשם.
ב-1972 ברגמן כבר היה נשוי בפעם החמישית. ארבע הפעמים הקודמות הסתיימו בגירושין. בשלב זה של חייו, הוא כבר הבין את מה שנכון לאותה נקודת זמן היה עובדה מוגמרת לגביו: לכל מערכת יחסים יש סוף, הזוגיות היא מוסד מקובע שדינו מוות. ברגמן, שרבים מסרטיו עסקו במשברים בין בעל ואישה, כתב את "תמונות מחיי נישואין", סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים שהפכה לסרט. ב-1981 הוא צמצם את החומרים למחזה שבו נטלו חלק שני שחקנים בלבד. העיבוד הראשון בישראל עלה בקאמרי ב-1995 (באופן סמלי, השנה שבה הלכה לעולמה אינגריד פון רוזן, רעייתו החמישית והאחרונה של ברגמן). כעת, 22 שנה לאחר מכן, מארח שוב התיאטרון את הצגת המופת הזאת, הפעם בהפקה משותפת עם תיאטרון גשר.
מה שהיה נכון ל-1972 עדיין רלוונטי ל-2017: אנשים מתאהבים, מקימים משפחה והיצר מתפוגג, אבל לא רק הנוסחה הזאת הופכת את הגרסה הנוכחית של "תמונות מחיי נישואין" למחזה עוצמתי ורב משמעות. זה מתחיל בבימוי הנפלא של
גלעד קמחי, נמשך בפסקול המוזיקלי העדין שהרכיב
אמיר לקנר והתלבושות המוקפדות של אורנה סמורגונסקי, עובר דרך התפאורה הנפלאה של ערן עצמון, שבולטת גם בפירוקה ובהרכבתה מחדש בין התמונות, ומסתיים, כמובן, בביצוע המצוין ומלא התשוקה של טיראן ובן צור.
תמונתו של דוריאן גריי.
מוצג בתיאטרון הבימה על-פי ספרו של אוסר ויילד.
כשספרו של אוסקר ויילד יצא לאור, ב-1891, הוא נחשב למסוכן, טיפשי, וולגרי ולא מוסרי ואילו הסופר עצמו כונה "קפדן קשקשני". במשפטים כנגד ויילד, שהביאו בסופו של דבר, למאסרו ולהגלייתו שימש הספר הוכחה ל"חוסר צניעות דוחה".
למרות זאת, "תמונתו של דוריאן גריי" ביסס את מעמדו של ויילד כאחד ממייצגיה החשובים של האסכולה האסתטית שדגלה ב"אמנות לשם אמנות", ויחד עם גיבורה הפכה ליצירה נצחית ששרדה את מגבלות הזמן.
הזמן הוא מרכיב משמעותי בעיבוד הנוכחי. סיפורו של דוריאן גריי יסופר מהסוף להתחלה. ברצון לחזור אחורה אל נעוריו ולקבל הזדמנות חד-פעמית לאסוף את חטאיו ועל-ידי כך לחולל בהם תיקון. תמונתו היא השתקפות לדמויות העקרות הסובבות אותו, שואבות ממנו את נשמתו ומכערות אותו. כיעור כאלגוריה לריקבון של חברה אסתטיקנית שעסוקה בעיקר ביופי, בחיצוני ולא בנפש האדם. האם הדיוקן הוא של דוריאן? או שמא השתקפות של כל מי שצופה בו?
יחזקאל לזרוב עושה תפקיד מדהים, כמעבד, במאי ושחקן. יפה תואר על הבמה ותנועות של רקדן מקצועי. גם
גיל פרנק מרשים מאוד. שחקן נפלא שהבמה היא ביתו. המחזה הוא חוויה אסתטית אינטלקטואלית, שתיקון נפש האדם הוא המוטו הפרטי והציבורי. האנושי והמוסרי בכל הזמנים.
עיבוד ובימוי יחזקאל לזרוב, עיצוב תפאורה יחזקאל לזרוב, עיצוב תלבושות
אלין לזרוב, עיצוב תאורה
נדב ברנע, בהשתתפות יחזקאל לזרוב גיל פרנק,
אקי אבני,
ליאת אקטע,
רות לנדאו,
נעמה פרייס,
רוברטו פולק,
שמעון כהן,
דניאל סבג,
שחר רז,
ניל משען,
אליעד סודאי.
אין כמו בבית
תערוכת חפצים ביתיים במוזאון ישראל המעלים את השאלה: מה בין אמנות לחפצים בשימוש יומיומי.
הראשון שעשה זאת ועורר שערורייה עצומה היה מרסל דושאן.
כדי לייצר ולחקור את אותה סביבה ביתית החליט מעצב התערוכה, חנן דה לנגה, לדמות את החלל לדירה המחולקת לחדרים. "כששמעתי לראשונה על התערוכה, התעוררו בי אסוציאציות לסרטו של לארס פון טרייר 'דוגוויל'. בסרט מתוארת שכונה מטפורית למחצה, וגם שם הקירות מינימליים והתחושה הכללית היא של תוכנית אדריכלית שהתעוררה לחיים", הוא מנמק את הקונספט העיצובי. "כשעיצבתי את החלל בחרתי להציב מחיצות שקופות מעט - גם כדי ליצור את החלוקה הביתית וגם בשביל לחדד את הפער בין הבית המטפורי לחלל המוזאון הקר".
קשה להתעלם מהבחירה האירונית לעצב את קטלוג התערוכה בהשראת הקטלוגים של איקאה, המופצים ברחבי העולם במיליוני עותקים מדי שנה. כמו המקור, גם קטלוג התערוכה מחולק לפרקים העוסקים בחדרי הבית השונים, רק שבמקום מחירים אטרקטיביים ומנטרות בשקל לחיים, מככבים בו האמנים ויצירותיהם. כמו שאומרים - להבדיל.
