לו רציתי להיות מלודרמטי כי אז הייתי אומר שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות. אלא שהכוחות אינם שווים וה"מלחמה" אינה מלחמה. מה שאנו עדים לו בשנים האחרונות הוא קרב מאסף של אנשים שהתנתקו משורשיהם, מאסו בציונות ובערכיה ולעתים גם ביהדותם, בהיותם מתנערים מאחיהם ומואסים בארצם - ארץ הקודש.
כוונתי כמובן ל"אמנים", ל"אנשי הרוח" לאנשי "עולם הקולנוע" ולשאר חברים בבראנז'ה הזו המאופיינת בעיקר בהסתגרות במגדל שן מדומה ממנו הם יורקים על קדשי ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
דוגמאות:
יהושע סובול מתראיין וקובע לגבי מנשקי מזוזות - "יש אנשים טיפשים בכל מיני מגזרים".
יאיר גרבוז מלין על כך שקומץ של מנשקי קמיעות עובדי אלילים ומשתטחים על קברים "שולט בנו".
עודד קוטלר מכנה את מצביעי הליכוד "עדר של בהמות מלחכות קש וגבב" ועוד הדוגמאות רבות.
מלבד הניכור וההינתקות מעמם, מלבד הזלזול והשנאה המופגנת, מלבד הבורות הנוראה, מלבד ההפרעה הרגשית הגורמת לאנשים להזדהות עם האויב ולמאוס בעמם, מלבד כל אלה בולטת מאוד הצביעות וההתחסדות.
מוכרת לנו התופעה של יהודים המסרבים לבקר ב"שטחים הכבושים". מזה שנים שישראלים מתוכנו מחרימים, מקלסים, מתנכרים ומתנערים ממה שהם מכנים "אכיבוש"... כשכוונתם כמובן ליהודה, שומרון, בנימין וחבל עזה אותם שחררנו במלחמה הנסית, מלחמת ששת הימים.
לא מעניין אותם שמדובר בנחלת אבות, לא נוגע להם ששחררנו את ירושלים, שחזרנו אל הכותל המערבי ואל הר-הבית, זר להם וחורה להם שאנו בונים ומתיישבים ברחבי ארצנו כולה - בדרום הר חברון, בהרי יהודה, בשילה ובעלי, בגב ההר - אלון מורה, איתמר הר ברכה ויצהר. כל אלה היו בעיניהם לצנינים, סוג של סדין אדום המוציא אותם משלוותם ומעורר את כל היצרים האפלים - גם את השנאה לאחיהם.
הצבוע והמתחסד האחרון עליו שמענו השבוע הוא אחד מחברי הגשש החיוור לשעבר, גברי בנאי. זה הצהיר לאחרונה כי לא יסכים להופיע ב"שטחים" ואפילו לא בעיר העתיקה של ירושלים. דע עקא שפורסם כי גבאי עצמו מתגורר ביישוב עין הוד על אדמותיהם של ערבים שברחו מהיישוב (אז עין חוד) במלחמת השחרור בתש"ח (בתוכו חמולת אבו אל היג'א).
לעניין ההתחסדות הזו, הצביעות הזו אבקש לצטט את חגי לובר שלא אהב את דברי בנאי ואמר כי "זה כבר הפך לריטואל קבוע בהוויה התרבותית הישראלית. אומן, לעיתים לא רלוונטי ומזדקן, בדרך למה שנראה בעיניו כקאמבק מטורף, מתוך ניסיון נלעג לחזור למיינסטרים הישראלי, מטנף על כל מה שאפשר חשוב וערכי כדי לזכות בכותרות בעיתונות".
אינני יודע אל נכון למה ומדוע אמר בנאי את הדברים. אני כן יודע לומר שדבריו מאפיינים קבוצה מאוד מסוימת בחברה הישראלית. קבוצה של אנשים שבעיני עצמם הם יפי נפש ונאורים כאשר מצד האמת אינם לא זה ולא זה. האמת המרה היא שהם אנשים עצובים, ממורמרים ומתוסכלים. הם נובחים והשיירה עוברת. הם בזים, מחרימים ומסרבים לדרוך ב"שטחים הכבושים" ועוד מעט קט והנה מיליון יהודים בנו שם את בתיהם.
הם עסוקים בלקלל את
מירי רגב, את נתניהו ואת בנט. הם שונאים את החרדים, יראים מפני "נערי הגבעות" וסולדים מאוהדי ביתר ירושלים. לנגינת ליבם באופן הדרגתי אך עקבי "עדר הבהמות" ו"מנשקי המזוזות", כן כל אותם "אנשים טיפשים" תופסים אחיזה בתקשורת, בעולם הקולנוע, בפרקליטות ובמשטרה. על הצבא איני מדבר כלל, שם הנוכחות של ה"
מתנחלים" כה בולטת עד כי היא מדירה שינה מעיניהם, כך ממש.
הנה כי כן, המשיכו לטנף את השיח הציבורי בהצהרות נבובות על בהמות, עדר, ומנשקי מזוזות רחמנא ליצלן. כל אלה שהיו למשיסה בפיותיכם הטמאים, פרים ורבים וממלאים את ארצנו הטובה.
ואילו אתם הולכים ונשרפים בתוך מדורת השבט שנדחקת בתוך חשכת ה"נאורות" שלכם אל שולי ההוויה הישראלית. וכך - בלים, מזדקנים, אפרוריים ולא רלוונטיים תיעלמו אתם ושכמותכם אל תהומות הנשייה הערכית ומשם לא תהא לכם תקומה.
עם ישראל חי!
