דונלד טראמפ נתקל בתגובות הזעם והלעג הרגילות כאשר צייץ לשר החוץ שלו, רקס טילרסון, שחבל על הזמן שהוא מבזבז בשיחות עם קוריאה הצפונית. אבל מייקל הירש, לשעבר עורך חדשות החוץ של ניוזוויק, אומר בוושינגטון פוסט שייתכן שטראמפ דווקא מנהל מדיניות נכונה מול קים ג'ונג-און.

נכון שיש מקום לתהייה האם באמת יש לו מדיניות מתוכננת, או שמא מדובר בשליפות ובעלבונות חסרי מחשבה. אולם ייתכן גם שיש היגיון בשיגעון, גם אם טראמפ לא הסביר עד כה בצורה ברורה את משנתו. ייתכן שהוא מנהל מדיניות של הליכה על הסף – אמצעי ידוע בדיפלומטיה, שכבר הופעל בהצלחה במשברים אחרים.

הכל מסכימים שתוכניות הגרעין והטילים של קוריאה הצפונית מתקדמות מדי יום, וההערכה היא שתוך שנה לכל היותר – היא תוכל להרכיב ראשי נפץ גרעיניים על טילים המסוגלים לפגוע בארה"ב. התשובה של טראמפ היא "שוטר רע" בלבד, בלי "שוטר טוב". למדיניות זו יש סיכונים משלה, אומר הירש, אבל היא כמעט היחידה שעדיין לא נוסתה מול פיונגיאנג; האחרות נכשלו.

הוא עלול להתפוצץ

טראמפ צדק כאשר צייץ בתחילת החודש, ש"להיות נחמד לאיש הטילים לא עבד במשך 25 שנה, אז למה שזה יעבוד עכשיו? קלינטון נכשל, בוש נכשל ואובמה נכשל". הירש מזכיר את המגעים הכושלים המתנהלים עם משפחת קים מאז 1994 ואת ההסכמים שהאב והבן הדיקטטורים הפרו בלא להניד עפעף, תוך שהם מקבלים סיוע מהמערב ולא עומדים בהתחייבויותיהם. ההזדמנות האמיתית האחרונה הייתה כאשר שרת החוץ דאז, מדלן אולברייט, ביקרה בפיונגיאנג ב-2000; ב-17 השנים שחלפו הקוריאנים רק מצפצפים על כל העולם ופשוט מסרבים אפילו לדון על התוכנית הגרעינית שלהם.

ייתכן שטראמפ נותן לטילרסון את האפשרות לשכנע את קוריאה הצפונית – ולא פחות חשוב מכך: את סין – שאם לא ישתפו פעולה במישור הדיפלומטי, אזי האיש בבית הלבן עלול להתפוצץ תרתי משמע. ריצ'רד ניקסון עשה זאת כאשר רמז שהוא עלול להפעיל נשק גרעיני בווייטנאם. זה לא כל כך עבד מול וייטנאם, אבל ניקסון טען בדיעבד שהתוצאה הייתה נכונות סובייטית להגיע להסכם על הגבלת הנשק הגרעיני. בסך-הכל, יש מעט סיבות נגד הפעלת מדיניות חדשה באותו סגנון גם כעת – טוען הירש.

ראשית, האיום הצפון-קוריאני על ארה"ב הוא ממשי ומגיע לרמה מסוכנת. זה לבדו מצדיק גישה חדשה. הרטוריקה התוקפנית של טראמפ עשויה להכריח את קים להבין שהוא מסתכן במשהו הרבה יותר גרוע מאשר עיצומים, אשר עד כה לא הביאו אותו לשנות את דרכו.

שנית, סין אובססיבית לגבי יציבות, היא קולטת היטב את המסר היוצא מהבית הלבן ושינוי מדיניותה עשוי להיות המהלך החשוב ביותר. בייג'ינג היא צינור החיים של קים, כאשר היא היעד של 90% מסחר החוץ שלו. אולם מנהיגי סין לא עשו בשני העשורים כמעט דבר כדי לכופף את ידה של משפחת קים. אפילו הצעד הסיני האחרון – עיצומים על ייצוא נפט ופחם – הוא כואב אבל לא קטלני מבחינת קוריאה הצפונית. בייג'ינג גם היא לא תשנה את מדיניותה, אלא אם כן תראה שיש סכנה אמיתית למלחמה. מלחמה כזאת תסתיים בנפילת בעלת הברית היחידה שלה במזרח אסיה, שעל חורבותיה תקום קוריאה מאוחדת ובעל קשרים הדוקים עם ארה"ב.

איש – וזה אולי כולל גם את טראמפ – אינו רוצה מלחמה בחצי-האי הקוריאני, העלולה לעלות במאות אלפי קורבנות, חלקם אמריקנים. אבל במהלך המלחמה הקרה, כאשר הרבה יותר חיי אדם היו מוטלים על כף המאזניים, ניהלה ארה"ב מדי פעם מדיניות של הליכה על הסף מול בריה"מ – במיוחד במשבר הטילים בקובה. העסקה הדיפלומטית שסיימה את המשבר התאפשרה משום שהנשיא ג'ון קנדי היה מוכן להגיע לסף מלחמה בשל מה שראה כאיום חמור על אינטרס חיוני לארצו. יתרה מזאת: הוא שינה בן-לילה את מאזן הכוחות העולמי והוביל ב-1963 לחתימה על ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים.

האיום חייב להיות אמין

ייתכן שכעת ארה"ב מצויה בצומת נוסף, כותב הירש. בעבר, כאשר קוריאה הצפונית הייתה פחות מסוכנת, אפילו כמה אישים דמוקרטיים בכירים תמכו במהלומה מקדימה נגדה. זה בדיוק מה שהציעו בשנת 2006 ויליאם פרי ואשטון קוצ'ר – שרי הגנה לשעבר ולעתיד – כאשר ג'ורג' בוש הבן נכשל במאמציו הדיפלומטיים.

מובן שציוצים אינם מדיניות, והתנהלותו של טראמפ צריכה להיות עקבית אם אכן הוא מבצע מהלך שכזה. אם הוא סתם מאיים ורוצה שטילרסון (ושר ההגנה ג'יימס מאטיס) ישחקו את השוטרים הטובים בעוד הוא השוטר הרע, או שהוא באמת חושב שאיומים ריקים יספיקו כדי לשכנע את קים – הרי שטראמפ יחמיר את המצב ולא ישיג שום תוצאה חיובית. משחק של איומים עובד רק אם הצד השני משוכנע שאתה רציני; נכון לעכשיו, הזיגזגים של טראמפ פוגעים באמינותו ועלולים לגרום – בעיקר לסין – לחשוב שהוא מבלף.

לעומת זאת, אם טראמפ יאמץ מדיניות בלתי-מוצהרת שכזאת ויישם אותה, הדבר עשוי לכופף את ידה של בייג'ינג – סבור הירש. יש צורך להעלות בצורה משמעותית את הלחץ על פיונגיאנג דרך בייג'ינג, בעיקר כדי שהאחרונה תבין שארה"ב לא תשלים עם הסטטוס-קוו בו הנשק הגרעיני והבליסטי של הראשונה נותר כמות שהוא.

למרות מה שמקובל לחשוב, ב-70 שנותיה הפגינה קוריאה הצפונית קו אסטרטגי ברור: הישרדות של המשטר. על זה בדיוק בייג'ינג צריכה לשחק. עליה להבהיר לשכנתה – בגיבוי איום משותף של ארה"ב, קוריאה הדרומית ויפן – שהמשטר לא ימשיך להתקיים כאשר בידיו נשק גרעיני בין-יבשתי (גם אם יורשה לו להחזיק חלק מהנשק הגרעיני לטווח קצר). זו עשויה להיות מדיניות מוצלחת של הליכה על הסף. נכון להיום, שום דבר אחר לא עבד.