"הבית הלבן הוא מזבלה" – אמר, כך נטען, דונלד טראמפ. אבל גם אם אכן אמר זאת, הנשיא התגבר על-כך – כותב רנדול ליין בפתח ראיון עימו, המתפרסם (10.10.17) בכתב העת היוקרתי פורבס. טראמפ גאה להראות לליין את חדר העבודה שלו, את דיוקנאות השמן של אברהם לינקולן וטדי רוזוולט, את חדר האמבטיה הפרטי ואת העיצוב מחדש של החדר הסגלגל עם הרבה שימוש בצבע זהב.

אופיו לא השתנה. זהו אותו טראמפ שפורבס מכיר מזה 35 שנה, מדווח ליין. הוא מתרברב: "העברתי הכי הרבה חוקים שהעביר נשיא כלשהו בתוך תשעה חודשים. העברנו למעלה מ-50 חוקים". הוא מכה בחזרה את שר החוץ, רקס טילרסון, שצוטט כמי שכינה אותו "אידיוט": "אני חושב שזה fake news, אבל אם הוא אמר את זה – אני מציע שנשווה מבחני IQ, ואני יכול להגיד לך מי ינצח". ומעל הכל – הוא מוכר: "יהיה לנו חוק לפיתוח כלכלי, ואני חושב שהוא יהיה נהדר. איש לא יודע על זה; אתה הראשון ששומע עליו. תמריצים לפיתוח כלכלי לחברות". חברות שישמרו משרות בארה"ב יתוגמלו; אלו שיוציאו אותן לחו"ל "ייענשו קשות". טראמפ אומר שיהיו שם מקל וגזר: "זהו תמריץ להישאר, אבל יותר מכך – אם תעזוב, יהיה לך קשה מאוד לחשוב שתוכל למכור כאן את המוצרים שלך".

ובכן, הנה אנחנו: הנשיא הראשון שהגיע הישר מהמגזר הפרטי, המייצג את המפלגה שבמשך למעלה מ-100 שנים דגלה בסחר חופשי ובקפיטליזם, מציע שהממשלה תתגמל ותעניש חברות על בסיס המקום בו הן בוחרות למקם את משרדיהן. האם הוא מרגיש בנוח עם הרעיון? "מאוד בנוח", משיב טראמפ. "אני רוצה הדדיות. זה רעיון מאוד נחמד. אם מישהו גובה מאיתנו 50%, אנחנו צריכים לגבות ממנו 50%. כרגע הוא גובה מאיתנו 50% ואנחנו לא גובים ממנו כלום. לא בבית ספרי".

גם ההנאה נמדדת בנתונים

גם מבחינה זאת טראמפ לא השתנה, כותב ליין. טראמפ לא התעשר מבניית עסקים, אלא מעסקות של קנייה ומכירה, שהבטיחו שהוא ירוויח בלי קשר לתוצאותיהן עבור כל הצדדים האחרים. יזם ואנשי עסקים רוצים שכל מחזיקי העניין ייצאו נשכרים: המשקיעים, העובדים, נותני האשראי, הלקוחות. עושי עסקות כמו טראמפ מתעניינים רק ברווח שלהם עצמם. "החיים הם סדרה של קרבות שמסתיימים בניצחון או בתבוסה", אמר טראמפ בשנת 1981 – והמנטליות הזו טבועה בו עמוק עד היום.

כמעט שנה לאחר הבחירות, רבים עדיין המומים מטראמפ ומהתנהגותו. אין לכך הצדקה, טוען ליין; טראמפ לא השתנה כהוא-זה. בעיניו, השלטון אינו הזדמנות להפוך אידיאולוגיה למדיניות, אלא שרשרת בלתי פוסקת של עסקות שבהן מרוויחים או מפסידים. כאשר בוחנים את השנה האחרונה בפריזמה הזאת – הכל נראה הגיוני. וזה גם מספק רמזים לשלוש או שבע השנים הבאות.

האם אתה עושה כיף בתפקיד? "כן. אני נהנה. אנחנו משיגים הרבה. שוק המניות שלך נמצא בשיא של כל הזמנים, האבטלה בשפל של 17 שנים, מתפרסמים מספרים נהדרים". רוב האנשים לא מודדים כיף במספרים – אבל טראמפ תמיד עשה זאת. לפני 30 שנה העיר, כי יש מי שנהנה מציור; "אני נהנה לעשות עסקות, במיוחד עסקות גדולות". מספרים קובעים מי ניצח ומי הפסיד. זה מסביר מדוע, מבין 1,600 האנשים שהופיעו לאורך השנים ברשימות פורבס 400, טראמפ השקיע הכי הרבה זמן במאמצים לשכנע את כתב העת לתת הערכה גבוהה ככל האפשר לעושרו.

כעת משתמש טראמפ במספרים של הבורסה בניו-יורק: 25% עלייה במדד נסאד"ק מאז הבחירות; הוא מקפיד לציין את המדד שעלה בשיעור הגבוה ביותר, ולא את החשובים יותר – דאו-ג'ונס או S&P 500. או התוצר: עלייה שנתית של 3.1% ברבעון האחרון; "אובמה מעולם לא הגיע לנתון כזה". ליין הגיב בציינו שאובמה השיג כמה פעמים צמיחה מהירה יותר, טראמפ יורה בחזרה: "במשך שמונה שנים, הוא אף פעם לא השיג את זה על בסיס שנתי. הנתון שלנו יהיה גבוה משמעותית. הרבעון הזה היה מדהים, חוץ מההוריקנים".

ומה עם הסופות? "קיבלתי ציונים גבוהים מאוד על ההוריקנים", אמר – יומיים לפני שהתלונן בטוויטר על-כך שלא ניתן לו מספיק קרדיט על טיפולו במשבר. טוויטר משמש אותו ככלי מודרני להערכה עצמית, מעיר ליין, משום שכל ציוץ מביא לרבבות תגובות. מספרים גדולים תמיד משכו את טראמפ, בלי קשר לנכונותם. הוא ספר את הקומות בטראמפ טאואר בצורה שתגדיל את מספרן, היה אובססיבי לגבי הרייטינג של "המתמחה" ושיקר לגבי השטח של הפנטהאוז שלו. וזה מסביר את מה שלכאורה לא ניתן להסביר: הצורך להגזים במספר הנוכחים בהשבעתו, או לירות בשליח בכל זמן שסקר גרוע מתפרסם.

"אמרתי 15 כדי להגיע ל-20"

מבחינת טראמפ, מספרים הם משהו שנוח לשחק איתו. בעוד אנשי עסקים אחרים פועלים על בסיס נתונים ומידע, טראמפ קנה ומכר על-פי אינסטינקט – ואז השתמש במספרים כדי להצדיק את פעולותיו. הוא מושל בדיוק באותה צורה, ודבק אפילו בהבטחות הבחירות הכי לא הגיוניות שלו, כגון הדרישה שמקסיקו תשלם תמורת החומה בגבול עם ארה"ב' או מוציא את ארה"ב מהסכם פריז בנושא האקלים – ואז מצטט את המספרים הנוחים לו כדי להסביר את צעדיו. בעיניו של איש המכירות הגדול ביותר בתולדות ארה"ב, מספרים הם כחומר ביד היוצר.

טראמפ משתמש במספרים גם כדי ליצור קני-מידה ואז להכריז על הצלחה. לפני שנים הסביר, שהוא תמיד מוסיף כמה עשרות מיליוני דולרים למחיר המתוכנן של פרויקט – ואז, כאשר המחיר לכאורה נמוך יותר, נדמה שהוא עשה עבודה נהדרת. זה מסביר מדוע כעת הוא מציע להוריד את מס החברות ל-20%, אחרי חודשים בהם דיבר על הפחתתו ל-15%. "אמרתי 15% כאשר למעשה כיוונתי ל-20%. אתה יודע שההצעה תהיה במו"מ בחודש הקרוב, אבל אמרתי 15 כדי להגיע ל-20", הוא מסביר.

כאשר מדובר בסגירת עסקות, האיש שמצידו השני של השולחן איננו שותף אלא מתחרה, ואת התנאים הטובים ביותר משיגים כאשר יש כמה מתחרים. זה מסביר מדוע טראמפ פתאום מחבב את מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס, צ'אק שומר וננסי פלוסי: "אני חושב שהדמוקרטים רוצים לעשות עסקה", הוא אומר בהתייחסו לאובמה-קר. "בו בזמן, אני חושב שיש לי עסקה עם הרפובליקנים, כך שיש לי את הטוב משני העולמות. אני בהחלט מסוגל לעשות עסקה עם הדמוקרטים אם יהיה צורך". והוא מוכן להשתמש באותה טקטיקה גם לגבי רפורמת המס שלו.

זו לא חברה גדולה

גם הצלפות הטוויטר של טראמפ לא צריכות להפתיע, מציין ליין. "אני הראשון להודות שאני מאוד תחרותי ואני אעשה כמעט כל מה שהחוק מרשה כדי לנצח. לפעמים, חלק מעשיית עסקה הוא להשמיץ את המתחרה שלך", כתב טראמפ בשנות ה-80. או אפילו להשמיץ את הקבוצה שלו. טראמפ הוא זאב בודד; ביזור סמכויות איננו הצד החזק שלו. לדעתו, כאשר מתח ביקורת פומבית על מאמציו הדיפלומטיים של טילרסון מול קוריאה הצפונית, הוא "חיזק את הסמכות" – שלו עצמו, מעיר ליין.

"המתמחה" גרם לרוב האמריקנים לחשוב שטרמאפ מנהל חברה גדולה. זה לא נכון, מדגיש ליין. לקבוצת טראמפ יש 22 נכסי מקרקעין, שלכל אחד מהם יש הנהלה משלו. טראמפ מוכר את המותג שלנו ליותר מתריסר חברות וגובה תמלוגים. זוהי חברה הזוכה להערכה יותר בשל יעילותה ופחות בשל היקפה. טראמפ ניצל את הלך הרוח הזה ואת יכולותיו כאיש מכירות וכמנהל מופעים, כדי לנהל מסע בחירות יעיל בצורה חסרת תקדים. "איש אינו מדבר כל כך, אבל הוצאתי פחות כסף [מאשר הילרי קלינטון] וניצחתי", הוא אומר בצדק.

ואולם, ניהולה של קבוצת טראמפ אינו נותן את הניסיון הדרוש לניהולה של ממשלת ארה"ב. בקבוצת טראמפ, הכל היה שלו: אין מועצת מנהלים, אין בעלי מניות חיצוניים, אין בסיס לקוחות אמיתי. זה הרבה יותר קרוב לניהול משרד משפחתי מאשר לניהול רשת וולמארט. הוא היה פעמיים בעל השליטה בחברות ציבוריות, אבל מהר מאוד רכש את יתר המניות – ושני המקרים זה הסתיים בפשיטת רגל.