הבג"ץ במסלול התרסקות

בעקבות הביקורת הציבורית הרציפה על פסיקות הבג"ץ בעניינים המהותיים לחיינו כאזרחים במדינה מתפקדת, מנסה הבג"ץ "ללכת בלי ולהראות עם". זה לא עובד.

החלטות בג"ץ בעניין המסתננים

ישב לו בשלהי אוגוסט הרכב מורחב של הבג"ץ על המדוכה, בראשותה של הנשיאה נאור, ודן בשאלה אם ניתן להרחיק מסתננים למדינה שלישית ולהחזיקם במשמורת "בשל אי-הסכמתם להרחקה". עצם הסכמת הבג"ץ לדון בסוגיה שעיקרה אי-הסכמה של מסתננים להרחקתם היא אבסורדית במהותה. מסתנן הוא אדם שחדר למדינה בניגוד לחוק ולכן הוא עבריין פלילי. הרשויות המוסמכות חייבות לטפל בעבריין בטווח האופציות בין העמדה לדין וכליאה לבין גירוש (הרחקה).

ההחלטה של הבג"ץ לדון ברצונו של עבריין לבצע עונש שהוטל עליו בסמכות הינה תקדים הזוי לכל המהות של החוק.

אז ישבו ודנו וגם החליטו את ההחלטה הבאה: "אין מניעה עקרונית להרחיק מסתננים למדינה השלישית. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמדינה השלישית אינה בטוחה, אם התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הרחקה וכי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית".

עד כאן הכל בסדר. אז איפה הקץ'? אל דאגה: "לא ניתן לראות באי-הסכמתם של מסתננים להרחקה למדינה השלישית משום העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה ובו ניתן להחזיקם במשמורת מעבר ל-60 ימים". למה? ככה!

וכעת ה"כן ולא" והמטרה שסומנה מראש על הקיר:

הנשיאה נאור ציינה כי סמכותו של שר הפנים להרחיק זרים מישראל חלה לא רק על הרחקתם למדינות מוצאם, אלא גם על הרחקתם למדינות שלישיות. עם זאת, בהעדר הסכמתם לא תבוצע הרחקה בכפייה למדינה זו: "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק... לא יגורש בכפייה".

ואיך מיושבת הסתירה ההחלטתית? "הרחקה למדינה שלישית צריכה להתבצע בהתאם לסטנדרטים המקובלים לכך לפי המשפט הבינלאומי. סטנדרטים אלה כוללים שלושה תנאים שצריכים להתמלא כדי שניתן יהיה להרחיק אנשים למדינה שלישית מסוימת: על המדינה השלישית להיות מדינה בטוחה, צריכים להתקיים תנאים פרוצדורליים להבטחת קיומו של הסדר ההרחקה ויש לכונן מנגנוני ביקורת ופיקוח נאותים על ההסדר".

אבל במהלך הדיון בבית המשפט העליון אמרה נציגת המדינה, עו"ד יוכי גנסין, כי "יש הסדר שהושג עם מדינה שתקלוט את האריתריאים ומתגבש הסכם עם שתי מדינות נוספות מתגבש הסדר כדי להעביר דרכן אזרחי סודן" - אז אמרה. אז מה על זה שהמדינה עומדת בשלושת הסטנדרים הנ"ל? יש הסכם, קיימת פרוצדורה מבוקרת ואין סכנה למגורשים? דממה.

"ביהמ"ש העליון אישר היום את אפשרות הרחקת המסתננים למדינה שלישית, אולם לקח מידי המדינה את מנוף הלחץ ששימש בידה להרחקת מסתננים בלתי חוקיים והפך את חוסר שיתוף הפעולה למתגמל", ביקרה שרת המשפטים איילת שקד את ההחלטה של בג"ץ.

ומה לגבי נישולם וסבלם של תושביו החוקיים של דרום תל אביב? - אף מילה בפסיקה. בעיני בג"ץ הם לא מהווים גורם בשקול הדעת השיפוטי ומתאדים מול זכויות האדם "הבלתי ניתנות לערעור" של הפולשים.

החלטות בג"ץ בעניין ההפנה נגד היועמ"ש לממשלה

בפסיקתה בעניין ההפגנה נגד היועמ"ש ואחרי שמיצתה את הסופרלטיבים "נשמת אפה של הדמוקרטיה" ו"הזכות הבלתי ניתן לערעור של חופש הביטוי", קבעה הנשיאה הבחנה מוזרה בין "הפגנה פוליטית" לבין "הפגנה נגד שחיתות שלטונית". כלומר, המניע להפגנה שהוא עניין לפרשנותה ונטייתה הפוליטית הפך לגורם העיקרי שהסיר את המגבלות להפגין, אותן הטיל בעל הסמכות.

הנשיאה נטלה את הסמכות מבעל הסמכות בנימוק בעייתי שבעצם יוצר הפליה בין סוגי הפגנות, סווג שאינו קיים כי כל הפגנה היא פוליטית במיוחד זו שדורשת להעמיד לדין אישיות פוליטית. אקטיביזים שיפוטי אמרנו? אמרנו. אבל הבעיה איננה באקטיביזם אלא בהיפוקרטיה חסרת בושה. אז מאיפה נחתה עלינו הצרה הזאת שתוקעת ללא הרף מקלות במנגננוני רשויות השלטון ומונעת מהם לתפקד?

אבי החטא הקדמון

אבי החטא הקדמון של האקטיביזם הדורסני והמסרס הוא כמובן השופט אהרן ברק. האיש שהפך את הדמוקרטיה הבסיסית למוטציה של היפוך משתתפים ולמעשה ברא שיטת שלטון חדשה שבה לא הרוב קובע כמצופה ממשטר דמוקרטי אלה אנשי עילית תושבי פלנטה בשם נאוריה.

ברק יצר שני מעמדות - "האיש ברחוב" כתחליף לעם ו"האדם הנאור" כתחליף למונרך. האדם הנאור הוא פלטפורמה נושאת ערכים "נכונים" והוא בעל יכולת שיפוט נעלה ואילו האיש ברחוב צר עולמו כעולם נמלה ובעלטת קיומו זקוק ליד נאורה תומכת ומכווינה אותו "למקומות הרצויים".

כך נוצר ה"הכל שפיט" וכך ניתנה הלגיטימציה להחליף את השלטון הנבחר שינהל את חיינו על בסיס רצון הרוב לשלטון שפוקד עלינו "ארצה". אנחנו יודעים מה טוב לכם. ואם רק אני הלאומן הימני, השמרן, הפשיסט, הקונטרה פלורליסטי הייתי מחזיק בדעה הזאת אפשר היה לפטור את דעתי בנחרת בוז ולהתקדם הלאה.

אממה - יש עוד כמה פיגורות שחושבות כמוני, למשל: השופט אליקים רובינשטיין: "... כך נוצר מצב שבית המשפט העליון יכול לדון ולהכריע בכל נושא אפשרי. בנוסף לכך חוסר הסבירות של המעשה המנהל יהיה עילה להתערבות משפטית".... "למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית".

למשל המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון: "הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכל שפיט, לא הכל משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס שמלוא כל הארץ משפט. אין אצלו חלל משפטי ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית.

הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית 'מלוא כל הארץ כבודו', שכוונתו לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי'". למשל פרופ' דניאל פרידמן, שר משפטים וחתן פרס ישראל שטוען כי המעבר של ברק לאקטיביזם שיפוטי חריף "שהרחיב באופן דרסטי את שיקול דעתם ואת כוחם של בתי המשפט, גבה מחיר כבד, כאשר המכנה המתשותף של הקהילה המשפטית התערער ופגע קשות בביטחון המשפטי ובאמון בבתי המשפט".

למשל, נשיאי בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, מאיר שמגר, פרופסור רות גביזון ופרופ' ריצ'רד פוזנר שופט בית משפט פדרלי לערעורים בארה"ב וכולם בדעה שברק נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאיש לא העניק לו. היו ביניהם שאף השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג "דיקטטורה שיפוטית" או "נהג כשודד ים".

נדרש תיקון דחוף
אז מה? זה נראה כל כך אבסורדי לאתחל את המערכת הכפויה הזאת? "השיטה" הזאת נדרשת לתיקון עמוק ויסודי. גרף עקומת האמון הציבורי במערכת הזאת בירידה תלולה והמגמה הולכת וגדלה מפסיקה לפסיקה. אין גוף ציבורי, רשות או מערכת שיש לו לגטימציה לפעול ללא אמון הציבור. בית המשפט העליון הוא משרתו של הציבור ומהווה מרכיב של המדינה ולא אסטרואיד תלוש שמקיף אותה במסלול מעגלי.

מישהו בבועה הנאורה הזאת חייב להתעשת ולהרגיע את האקטיביזם הזה שנשען על מערכת ערכים שנויה במחלוקת ובמאזן הכללי רב הנזק מהתועלת שמביא למקבלי השירות שלו.