חגי אבריאל - ממייסדיי שדה בוקר ומצפה רמון

בשנת 1938, טרום פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוזבת משפחת איברל את אוסטריה ועולה לישראל. ראשונה עולה לארץ מלה האחות הבכורה אחריה עולה חגי במסגרת "עלית הנוער" ומצטרף לחברת הנוער בקיבוץ עין חרוד, וזמן קצר לאחר עלית ילדיהם מלה ואהוד עולים ההורים איזי והלנה איברל ומתיישבים בשכונת רחביה בירושלים יחד עם הבת מלה. האח השלישי אהוד נשאר עוד בחו"ל ועבד ב"החלוץ" ובארגון העלייה.

אב המשפחה איזידור (איזי) היה בין השאר מתורגמן. בני משפחתו של חגי מספרים לי, כי היה מתרגם לשפות שונות עבור פמליית קיסר אתיופיה הילה סלאסי בעת שזו שהתה בירושלים. איזידור לא זכה לראות בהקמת המדינה והלך לעולמו שנים ספורות לפני קום המדינה הוא נקבר בהר הזיתים. הלנה איברל, אם המשפחה שבאוסטריה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, הייתה לאחר העלייה לארץ, פעילה חברתית בירושלים. היא סייעה לתלמידים מתקשים לימדה והדריכה ילדים פליטי שואה שעלו במסגרת "עלית הנוער" וליוותה את השתלבותם בארץ. אחותו של חגי, מלה התגוררה אף היא בירושלים והייתה מורה לאנגלית. היא נישאה ליעקב אל עמי (פלדמן) - בנו של הסופר והעיתונאי יהושע רדלר פלדמן הידוע יותר בכינויו הספרותי "רבי בנימין".

מבית ילדותו הבורגני, מגיע חגי בתור נער שעדיין לא מלאו לו 16, אל קיבוץ עין חרוד שבגלבוע. על תעודת העלייה שלו. שצילומה מונח לפני, רשום השם וולטר איברל. בתו של חגי אבריאל, ד"ר נעה אבריאל-אבני, כותבת לי כי זה שם ילדותו של אביה . בעין חרוד היה חגי חלק מקבוצת נערים שנקלטו במסגרת עלית הנוער. בשעות הבוקר למד להיות רועה צאן ובערבים למד. במכתביו להורים בירושלים, הוא מספר על האהבה החדשה שלו למרעה.

מספר יעקב אשד, המדריך של חגי בעין חרוד: "הייתה זו חבורה תוססת, ערנית ולא שקטה. החיים היו רבי מתח, בעבודה, בלימודים ובפעילות ערה בערבים. הלימודים בכיתות הגבוהות, היו בהיקף וברמה גבוהה, למרות שהלימודים היו בתנאים של עייפות שלאחר יום עבודה. חגי היה בין השקדנים והמצטיינים. לא היה מניח לכל נושא עד שחקר אותו והבהיר אותו יפה, יפה. הייתה בו איזו בגרות והייתי אומר – איזה ייחוד לא נערי. הוא לא היה מעורב בחברה, אבל עבד בחריצות בדיר. לימים סיפר חגי על תקופת שהותו בעין חרוד: "הייתי שנתיים בעין חרוד ואני חושב אותן לשנים הכי יפות בחיי".

חגי לא המשיך עם קבוצתו בעין חרוד ו-ב-1940 הוא מצטרף לגרעין האוסטרי בנהריה (פלוגת הקיבוץ המאוחד "געתון").

בשנת 1942 מתגייס חגי לפלמ"ח לפלוגה ב'. הוא יצא לקורס מ"כים וכן היה פעיל בחוליה היבשתית אשר הובילה מעפילים דרך גבולות סוריה ולבנון. בשנת 1945 יצא לקורס מ"מים בג'וערה שבסיומה מונה למפקד מחלקה בגדוד השני.
בשנת 1946 יצא חגי למרסיי שבצרפת כשליח המוסד לעליה ב', אך בדרך כשהוא על סיפון האונייה נעצר על-ידי הבריטים בחשד שהתחזה לחייל בריטי פלשתיני. הוא הועבר כאסיר לאלכסנדריה במצריים וישב שם מספר חודשים. הוא שוחרר בהתערבות וערבות ההגנה או הסוכנות היהודית, ושב לירושלים, וכעבור זמן לא רב יצא שוב בתור נוסע סמוי לאירופה מספר על כך חגי: "הוחלט שלא כדאי שאסתתר בארץ ולכן שלחו אותי שוב". חגי ישב בעיר מרסיי ועסק מטעם המוסד לעליה ב' ברכישת אניות והכנות לקראת הפלגה עם מעפילים לארץ ישראל. בין השאר השתתף בהעלאת עולים מאלג'יריה.

מספר ווניה הדרי שהיה סגן ראש המוסד לעליה ב': "פגישתי הראשונה עם חגי הייתה בסוף 1946, בעיר מרסיי. שנינו בצרפת, שנינו כשליחי המוסד לעליה ב'. סוף מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופת הבריחה הגדולה והתוכניות הגדולות של העלייה הבלתי לגלית לארץ. לחגי יצא לעבוד בצרפת בהכנת אניות להעפלה ובטיפול בעולים שהגיעו באופן בלתי לגלי לצרפת. חבורת האנשים שחי ועבד בסביבתם היו מלחים יוונים וספרדים. קשה היה לראות את חגי בחבורה הזו. חגי היה טוב לב ונחבא אל הכלים. אני זוכר שהשתתפתי עם חגי בהפלגה של כמה מאות פליטים יהודים שהגיעו לעיר הנמל הזאת בתנאים מחתרתיים. הבריטים בלשו אחרינו. הטיפול בעולים בתנאים של עלייה בלתי לגלית לחוף, היה קשה. ראיתי את חגי בשתי הפלגות שעל שכמו נשא משפחה עם ילדים, על-מנת שיספיקו להגיע לאניה. ההוראה הייתה: לא לחכות!"

ב-1948 מתגייס חגי לצה"ל ומשמש קצין מודיעין במחוז הנגב. על הרומן שלו עם הר הנגב מספר חגי: "היינו סיירים והכרנו את המרחבים הקסומים והנפלאים של הנגב. בהזדמנות הטילו עלינו להכין תיק-שטח של הר הנגב. לקחנו אתנו פרופסור מהאוניברסיטה, אשר שימשנו לו כאבטחה, ותמורת זאת הוא פירש לנו בערבים, במקומות החניה, את הצמחייה ואת שרידי ההתיישבות הנבטית במקום. בסיור זה הבשיל בנו הרצון להתיישב בהר הנגב, לייסד משק ולחדש את החיים שתמו".

מספר עוד חגי: "ב-1949 התלכדו כ-16 חברים סביב לרעיון הקמת ישוב בנגב באנו בדברים עם הסוכנות ורק ברגע האחרון ממש בוטלה התוכנית. רוב הקבוצה התפזרה, אך היתר לא יכול היה לוותר. חתמנו על צבא קבע, עבדנו, התקדמנו וחיינו חיים ללא תוכן. בינתיים נהייתי לקצין וחבר בוועדת שביתת הנשק וקצין מודיעין"

מספר משולם שביט (שטרן), חבר של חגי בצבא ואחר כך חבר גם בקיבוץ משאבי שדה: "באותה שנה, 1950, ארץ הנגב הייתה פרוצה לשיירות מבריחים, אשר עברו מירדן מזרחה ובכיוון ההפוך. והנה הגיעה ידיעה על שיירת גמלים עמוסת חשיש, שאמורה לצאת מירדן באזור מושב עין יהב של היום, לכיוון חאן יונס שליד עזה.(בדרך הבשמים המוכרת כיום). בצוות הפיקוד עלתה שאלה היכן להציב מארב – ליד הישובים שבנגב המערבי, במזרח הנגב או במרכזו. חגי הציע להציב את המארבים באזור מרכז הנגב ולא ליד הישובים, וזאת בנימוק שכאשר תגיע השיירה לאזור הישובים המבריחים יהיו מתוחים ודרוכים יותר.

מפקד גוש מגן טען לעומתו, שפריסת הכוחות צריכה להיות באזור הישובים, על-מנת לתגבר את הביטחון השוטף שלהם. לבסוף סיכם מפקד המחוז, משה קלמן, את הדיון וקבע שהמארבים יהיו, על-פי הצעתו של חגי, באזור הנגב המרכזי – מזרחה למצפה רמון ואכן, השיירה נתפסה שם עם כ-2300 ק"ג חשיש ופריטים נוספים".

חגי אבריאל היה כאמור הרוח החיה מהוגי ויוזמי הקמת שדה בוקר. על התארגנות להקמת הישוב סיפר חגי: "ב-1952 ארגנו קבוצה, נרשמנו כגוף התיישבותי, אספנו את החסכונות שלנו מצבא הקבע, שכרנו טרקטור, קנינו זרעים ועלינו להתיישבות" התיישבות שהוקמה הייתה למעשה ישוב קבע קואופרטיבי חקלאי, ללא שיוך פוליטי, שאמור היה להתפרנס כשלב ראשון מגידול בקר ולכן החליטו לקרוא ליישוב "שדה בוקר – חווה לגידול מקנה".

הישוב השתרע על שטח 15 אלף דונם והיה באותן שנים המשק החלוצי והדרומי ביותר מאז קום המדינה. הישוב נקרא שדה בוקר על שום קרבתו לנחל בוקר (ואדי בקרה). טקס העלייה על הקרקע של "חוות שדה בוקר", נערך ב-15 במאי 1952 בשעות אחר-הצהריים בנוכחות משה דיין שנשא דברים בטקס ואמר: "בשנה הבאה בזמן הזה, אני מברככם שמקום נאומים נשמע במקום הזה געיית פרות. כן ברך בטקס דוד טוביהו, ראש עיריית באר שבע. בשם המתיישבים ענה חגי אבריאל ואמר: "אנו יודעים היטב את הקשיים העומדים לפנינו, הננו רק מבקשים ממכם שכאשר תיסעו הביתה תמשיכו לזכור שהשארתם כאן נקודה מאחוריכם. זוהי הפעם הראשונה שמחרשה יהודית חורשת קרקע זו, כי אדמות עבדה מעולם לא היו יהודיות."

חגי שימש כמזכיר החוץ של שדה בוקר בתקופה בה התקבל בן-גוריון כחבר שדה בוקר, באוקטובר 1953 הוחלט בוועד הישוב לקבל את ראש הממשלה ורעייתו כחברי הישוב. קדמה להחלטה אספת חברים שהחליטה ברוב קולות לאחר דיון ממושך והתנגדויות על קבלת בן-גוריון ורעייתו כחברים. המתנגדים הביעו חשש "שהמקום יוצף תיירים, טיילים וסתם סקרנים, אשר יבואו לראות את ראש הממשלה וזה יפגע למהלך העבודה התקין". לאחר ההצבעה יצא מזכיר החוץ של המשק חגי אבריאל לתל אביב על-מנת לבשר לחבר החדש דוד בן-גוריון שהתקבל כחבר בישוב.

סיפר יהושע כהן ז"ל, מראשוני שדה בוקר: "איש לא יחשוד במייסדי שדה בוקר שניחנו בעודף "נורמאליות", אך חגי, נדמה לי, היה "אלוף המשוגעים". ניזכר אני בישיבה משותפת שקיימנו על אחד הצוקים בשפת מכתש רמון ובמחנה רמאן – כך נקרא אז מחנה הפועלים שסללו את הכביש לאילת והיה כל כולו מספר צריפים עלובים.

הנושא שנידון היה: קווי יסוד ונתונים לתכנון יישוב במקום. באותה פגישה תבע חגי כי בשלב א' יעשה תכנון לישוב בן 500 משפחות. כאן, אפילו אנחנו – חבריו מהקיבוץ שהכרנו אותו ואת הפנטזיות שלו ולחלקן אף היינו שותפים, לא יכולנו להתאפק. סובבנו את ראשנו הצידה וחייכנו לתוך כפות ידינו חיוך סלחני וניסתר. ומי צדק?"

מספר עוד יהושע כהן: "נלוויתי לדוד בן-גוריון, למסדר סיום קורס קצינים ראשון בבסיסו החדש במצפה רמון... והנה בהפסקה, כשהוא מוקף אלופי צה"ל בדימוס ובתפקיד, משמיע דוד בן-גוריון בקול שקט, כאילו שח לעצמו: "זה הכל עבודה שלו... הכל הודות לו. אלמלא הוא, כל זה לא היה קיים". הסובבים אותו מפנים ראש בתימהון, כאילו שואלים: למי התכוון? ואז פורץ המשפט מפי בן-גוריון: "בחור נפלא חגי"."

מספר ההיסטוריון פרופ' זאב צחור: "ב-1956 דרש חגי אבריאל מהישוב שדה בוקר שיקים ישוב נוסף ליד שדה בוקר. רוב חברי המשק התנגדו להצעתו, כי הייתה שם מעין חנות של המשק שהניבה למשק הכנסות יפות והיה חשש שהקמת ישוב תבטל הכנסה זו של המשק. חגי לא נשמע למשק והקים ב-1956 את מצפה רמון".

במאי ב-1956 עזב אבריאל את קיבוץ שדה בוקר וייסד עם עוד 13 חברים את "האגודה החקלאית השיתופית מצפה רמון" - יישוב קואופרטיבי שחבריו הפעילו מפעל לניצול מחצבים ממכתש רמון. לאחר כשנה פורק הקואופרטיב, ומצפה רמון הייתה לעיירה.

ביוני 1957 נשא חגי לאישה את חברתו, טובה לבית איצקוביץ שמילאה שורה של תפקידים ציבוריים בקיבוץ משאבי שדה. טובה אבריאל, כיום בתחילת שנות ה-80 לחייה מספרת לי: כי חגי היה בעל דמיון מרקיע שחקים. הוא אהב מאוד את הנגב היו לא רעיונות אין סוף התעניין וחקר, כך למשל הציע לגדל ארבה בנגב כענף כלכלי. אחד מרעיונותיו מספרת טובה היה להקים בתי ספר מקצועיים שיכשירו את הנוער והמבוגרים לעיסוק מקצועי בתעשיה.

בסוף שנות ה-50 עזב חגי את מצפה רמון והצטרף אל אשתו, טובה, בקיבוץ משאבי שדה. במשאבי שדה הקים וגידל את משפחתו. בין השנים 1964-1969 שימש כראש המועצה האזורית רמת נגב. לאחר פרישתו מתפקיד ראש המועצה הצטרף לצוות חדר האוכל של קיבוץ משאבי שדה ושימש בין השנים 1969-1971 אקונום.

ב-13 בספטמבר 1972 הלך חגי לעולמו ממחלת הסרטן והובא לקבורה בבית העלמין של קיבוץ משאבי שדה. הניח אחריו את אשתו טובה וחמשת ילדיהם: ד"ר נועה אבריאל-אבני חוקרת במרכז המדע,ים המלח והערבה, ד"ר שלומית תמרי ד"ר לפילוסופיה במכללת ספיר, מיכל אמזלג, יואב אבריאל-מתכנן ערים ונדב אבריאל, אמן ברזל.

ביום השלושים לזכרו אמר מיכה טלמון, מי שהיה מנהל חבל הנגב של המחלקה להתיישבות: "סוף הוא סימן להתחלה לו חגי היה נמצא אתנו כרגע, כאן, אז הוא היה מחייך את החיוך שלו ככה, עם הראש מופנה לצד ואומר: נו באמת, חברה, מה אתם מדברים עלי כל כך הרבה. יש עוד המון עבודה לעשות..."

לזכרו ועל שמו של חגי אבריאל, הוקם כ-500 מטרים צפונית לצומת חלוקים על כביש 40 "מצפה חגי"-מצפור נוף, המשקיף על אזור שדה צין בו נמצאים קיבוץ שדה בוקר ומדרשת בן-גוריון, בשנת 2013 נחנך במתחם המצפה פסל צל אותו הקים ותכנן נדב אבריאל, בנו של חגי.