לא משנה כמה עמוק יחפור רוברט מולר לתוך התערבותה של רוסיה בבחירות בארה"ב – הוא לא יגיע לשורש של שאלות חשובות עוד יותר על המניעים שעמדו מאחורי התערבות זו, כותב איוון קראסטב בניו-יורק טיימס.

האם היה זה ניסיון נואש להושיב בבית הלבן נשיא ידידותי לרוסיה? או שהמטרה הייתה לחתור תחת אמינותו של התהליך הפוליטי האמריקני, כאשר הקרמלין איבד תקווה לנרמל את יחסיו עם המערב? האם זו הייתה אסטרטגיה רחבה או "מבצע של כיף" שמטרתו יותר לפגוע מאשר להשפיע? לדעת קראסטב, שאלות לא פחות חשובות נוגעות לעתיד: האם רוסיה תנסה להתערב שוב בבחירות בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות? האם לדעת הקרמלין הוא נחל הצלחה בהתערבותו? והאם לדעתו חוסר יכולתו להשפיע על הבחירות בצרפת היה כישלון?

אפשר להתחיל בעובדה פשוטה: מבחינת המערב ההתערבות הרוסית גרמה להלם, אבל מבחינת רוסיה לא מדובר בהפתעה או במשהו שערורייתי. מומחים למדיניות חוץ רוסית אמרו לקראסטב, כי אם רוסיה רוצה להיות מעצמה שווה לארה"ב, עליה להיות מסוגלת לפעול כמותה – והרוסים סבורים שהאמריקנים מתערבים בענייניהם ומנסים להביא לחילופי שלטון במוסקבה.

החשיבה המקובלת בחוגי מדיניות החוץ במוסקבה כיום היא שרוסיה יכול לשוב למעמדה כמעצמה גדולה רק אם תתעמת עם ארה"ב, ולא אם תשתף פעולה עימה. לפני שבועיים אמר ולדימיר פוטין, שהטעות הגדולה ביותר של המשטר הבתר-קומוניסטי הייתה שהוא נתן את אמונו במערב. בשנות ה-90 ביקש בוריס ילצין לחקות את המערב, ערכיו ומוסדותיו; פוטין מבקש להעתיק את מה שהמערב עושה לדעתו לרוסיה ולסובב את הדברים ב-180 מעלות.

השאיפה של רוסיה לעוצמה עולמית אינה עניין של נוסטלגיה או טראומה פסיכולוגית, מדגיש קראסטב. מדובר בשאיפה גיאו-פוליטית. רק אם תהיה מעצמה גדולה בנוסח המאה ה-21, תוכל רוסיה להתמודד עם מדינות כמו סין, שאותה עליה לקחת במלוא הרצינות. ההתערבות בבחירות בארה"ב נועדה בראש ובראשונה לעיניו של הציבור במדינות שאינן ארה"ב.

רוסיה יודעת שהיא חלשה משמעותית מארה"ב מבחינה צבאית, כלכלית, טכנולוגית ובעצם בכל מובן אחר. אולם הקרמלין עדיין מאמין שמושגי הכוח והעוצמה כיום מורכבים, ושלא תמיד הצד החזק הוא בהכרח זה שמנצח. לדעתו, השאלה הקריטית היא איזה סוג של כוח אתה רוצה להפעיל: אבן מנצחת את המספריים אבל מפסידה לנייר – שאין לו סיכוי מול המספריים.

מה שהופך את המצב הנוכחי למסוכן כל כך, הוא שרוסיה לא תעתיק את מה שהמערב באמת עושה, אלא את מה שהיא חושבת שהמערב עושה. התפיסות הרוסיות מעוצבות בהפסד הטראומתי של כוח אחרי סיומה של המלחמה הקרה. מעשיה של רוסיה מעוצבים על-ידי השכנוע שיש לה היכולת ליטול סיכונים שיקבעו מי ייצא כאשר ידו על העליונה.