הַכְנָסַת אוֹרְחִים

אֵין לָהּ מִדָּה וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר
בְּעֵינֵי הַפְּרָט וּבְעֵינֵי הַצִּבּוּר
עֲתִיקַת יוֹמִין מוֹרֶשֶׁת הֶעָבָר
הַכְנָסַת אוֹרְחִים שֶׁעַמֶּנוּ שָׁמַר
אִמְצוּהָ גָּם עַמִי הַמִּדְבַּר
זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְהַשְׁכָּנַת שָׁלוֹם
בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בּמְקוֹם לַהֲלוֹם
זוֹ מַשְׂאַת נֶפֶשׁ שֶׁל בָּאֵי עוֹלָם
זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אִמֵּץ אַבְרָהָם
וְהוּא הִנְחִילָהּ לְכֹל אָדָם
הַסְבֵּר פָּנֶיךָ לִבְנֵי האָדָם וּשְמַח
יֵשׁ וְהָאוֹרֵחַ הוּא פָשׁוּט מַלְאָךְ
שֶׁבָא לְבַשֵׂר לְךָ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה
אַרְחֶהוּ בְחֶן וּבְרָצוֹן וְלֹא כְּחוֹבָה
זוֹ התּוֹרָה כְּרוּחָהּ וְכִכְתָּבָהּ

אלו דברים שערכם לא נמדד

אֵלּוּ (במשמע איזה) דְּבָרִים שאין להם שיעור שואלים המתפללים מדי יום בתפילתם בעיקר בַּדְּבָרִים שאדם עושה אותם והוא אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והם נזקפים לזכותו בחייו ולאחר לכתו מן העולם הזה לעולם הבא. בין המצוות שאדם עושה אותם ויכול גם שלא לקבל שכר בעבורם מאת אלוהיו בחייו הם נמנו ונמצאו שמונה דברים, שלכל אחד מהם יש חשיבות מיוחדת למקיים מצוות ולזה שלא מקים מצוות ואלה הם: 1. כבוד אב ואם, 2. וגמילות חסדים, 3. ובקור חולים 4. והכנסת אורחים 5. והשכמת בית הכנסת 6. והבאת שלום בין אדם לחברו 7. ובין איש לאשתו 8. ותלמוד תורה כנגד כֻּלָּם. ששה דברים מתוך השמונה אין מי שישלול חשובות לבני האדם ואין נפקא מינא אם האדם לומד או למד תורה או לא למד תורה. פרשת השבוע וַיֵרָא עוסקת בשלושה דברים לפחות מתוך שמונת "הדברים" שעליהם שם הכתוב דגש ואלה הם שני הדברים מתוך השלושה: בקור חולים והכנסת אורחים. בטרם נתיחס לשני דברים אלה מובאים בזה, חלק מדברי רבי חמה בר חניה המפנה תשומת לבנו לפועל ירא. שנגזר ממנו בפסוק ראשון הפועל: וַיֵרָא אליו ה' ... במשמעות נִרְאָה ובפסוק השני הפועל וַיַּרְא (כאן מדובר באברהם) הפעם במשמעות רָאָה (רְאִיָּה) ופועל זה נזכר פעם שלישית וַיַּרְא במשמע הֲבָנָה, אלא שניתן גם לתת לו משמעות מוֹרָאכלומר חשש מדוע היה על אברהם לחשוש? כי הוא ראה שלושה אנשים נצבים עליו וחשש שמא ימשיכו בדרכם בלי שיוכל לקים מצות הכנסת אורחים ולארחם כי הוא ישב בפתח האהל וצפה לעוברי דרך לכן בהמשך נאמר וַיָּרָץ לקראתם (והלא הם נצבים עליו מה פירוש רץ לקראתם?), כלומר הזדרז לבקשם להתארח אצלו באמרו להם: יֻקַּח נָא מעט מַיִם וְרַחֲצוּ רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (יח/ד). על משמעות שתי המצוות בקור חולים והכנסת אורחים אמר רבי חמה בר חנינא: יום שלישי למילתו (של אברהם) וַיֵּרָא = נראה אל אברהם הקב"ה ושאל בשלומו. משבקש אברהם לעמוד לכבוד הקב"ה, אמר לו שב ואני אעמד, זה שנאמר "אלוהים נצב בעדת אל" (תהלים פב/א) עד כאן מצות ביקור חולים שהקב"ה עצמו מקים אותה. ברם מצות הכנסת אורחים אברהם מקים אותה בשבתו בפתח האוהל בחום היום ביום השלישי למילתו והוא קודח, כיון שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים. משראהו מצטער על שאין אורחים שלח הקב"ה לאברהם את שלושת המלאכים בדמות אנשים כדי שיוכל אברהם לקים מצות הכנסת אורחים, בשילוב עם מצות ביקור חולים . כי המבקר המבקר חולה נוטל שישית ממחלתו. שליחת שלושה לאברהם מדוע? כי כל מלאך יכול למלא שליחות אחת. וכאן אחד בא לבשר לאברהם כי שרה העקרה תלד בן ואחד להודיע לו על הפיכת סדום, ואחד לרפא חולים (את אברהם).

כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (אמר ישעיהו)

בפרשת וירא אברהם אבינו מתגלה גם במנהיגותו וכאב המון גויים נוהג כְסָנֶגוֹר מיד עם קבלת קבלת הידיעה מאחד משלושת המלאכים כי אלוהים עומד להפוך את הערים סדום ועמורה על תושביהן, כי רבה חטאתם, מיד נחלץ אברהם לגונן על תושבי ערים אלה ששם גם ישב לו לוט בן אחיו, ואשתו של לוט ובונתיו למרות שידע כי הם לא יהיו נספים עם המושחתים. נדמה כי אלוהים מתעלם מהכלל שקבע לאחר המבול: איש בחטאו יומתו, והוא חוזר ומעניש את כל תושבי ערי סדום ועמורה אלא שאברהם העז ואמר לאלוהים: האף תספה צדיק עם רשע (יח/כד) והוסיף אברהם לטעון בעבור תושבי הערים: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? (יח/כה) אלא שלא נמצאו אפילו עשרה צדיקים בערים אלה. לכן שב אברהם למקומו, כי לא מצא צדיק בסדום ועמורה. וה' המטיר על סדום ועל עֲמֹרָה גפרית ואש מאת ה' מן השמים וַיָּהֲפֹךְ את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יֹשְבֵי הֶעָרִים וצמח האדמה (יט/כד). לוט ובנותיו נצלו בזכות אברהם שנאמר: וַיִזְכֹּר אלוהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים (יט/כט) לוט ובנותיו לא נצלו בזכות עצמם כי גם בהם דבק החטא ב"גילוי עריות" נולדו מלוט מואב הוא אבי מואב ובן-עמי הוא אבי בני עמון שישראל לא רוה מהם נחת. מאזר אנשי סדום ועמורה הפכו להיות אות וסמל לחמס, לשחיתות, לעולות ולרשע . וכך בִטֵּא זאת הנביא בראותו את הדרדרות העם בתקופתו: לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד, כמעט כסדום היינו ולעמורה דמינו. וזאת בגלל השחיתות שמתוארים על-ידי הנביא כך: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּֽיִם׃ שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹֽא-יָבוֹא אֲלֵיהֶֽם (ישעיה א ט-ו). בא להזהיר את העם שסופו יהיה סופנו כסוף אנשי סדום ועמורה. לפיכך האויבים של ישראל האורבים לו בגבולותיו לא יצליחו להכניע אותו בקרב העם חלילה יתמוטט כתוצאה ממעלליו וממעללי מנהיגיו שכאמור לא יצליחו למוטטו בקרב. ואילולא נשבע אלוהים שלא להביא שוב את המבול על הארץ, היה עושה זאת שוב כמו בסדום ועמורה.

אברהם אבינו זכה שוב בזכות בזכות שרה

בפרשת לך לך סופר כי כשהיה רעב בארץ, ירד אברהם למצרים, ברם הוא חשש כי המצרים יקחו את אשתו שרי ממנו ויהרגו אותו. הוא נקט באמצעי התגוננות בגלל פיקוח נפש ובקש משרי אשתו: "אמרי אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (לך לך יב/יג) ובכך משפרעה לקח את שרי הֻכּה והחזיר אותה לאברהם. הוא שִׁלַח את שניהם ממצרים לנגב. והנה בפרשת וירא אחרי הפיכת סדום ועמורה, חוזר הסיפור אלא שהפעם נסע אברהם עם שרי לגרר הַמֻכֶּרֶת כארץ פלשתים והפעם הוא שאמר על שרה לאנשי גרר: "אחותי היא". מלך פלשתים אז היה אבימלך אומנם לקח את שרה אליו אולם הוא לא נגע בה, לא מפני הגינותו, אלא מפני שאלוהים הזהיר אותו בחלומו כי הוא לָקַח אִשָּה "והיא בעלת בעל". הַשְוָאַת שני המקרים של לקיחת שרה על-ידי המצרים והפלשתים והצגת שרה כאחות אברהם ולא כאשתו מעוררת שאלות. העיקרית היא אי-אמירת אמת והאחרת העמדת האישה שרה בחזית כמגננה על הגבר הוא אברהם שמכונה כאב המון גויים. רש"י בפרשנותו נותן הכשר לאמירה זו באמרו כי שרה היא בת אחיו של אברהם וכבר נאמר כי בני בנים הרי הם כבנים. כך גם אברהם אמר ללוט בן אחיו: "כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית יג/ח) מצאנו גם בפרשת ויצא כאשר יעקב ברח מפני לבן מתואר הדבר כך: ויקח את אחיו עמו (ויצא לא/כג) והמדובר בבניו, לכן אין לראות פסול באמירה "אחותי את" שנאמרה משום פקוח נפש. חסדה של שרה על אברהם היה גדול, לכן היה אברהם נשמע לה, כאשר אמרה לו: גרש את האמה (הגר) ואת בנה (ישמעאל) הוא צִיֵּת לה, למרות רצונו על זה נאמר: וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו (ישמעאל) אבל עשה דברה. בימינו אנו רואים בויתור הבעל לרעיתו משום "שלום בית". לא כך הדבר היה בין אברהם לבין אנשים אחרים, כמו עם אבימלך מלך פלשתים, אשר כרת ברית עמו בבאר שבע, לאחר שנשבעו שניהם שם לקים את הברית הברית הזאת הופרה על-ידי אנשי אבימלך בימי יצחק. זה מביא אותנו אל הסכם מסוים המוכר לנו בתקופתנו שנחתם עם אלה המכנים עצמם פלשתים (פלשטינים), וגם הם מפירים אותו וההסכם לא מקוים, לא רק עם ישראל, אלא גם בינם לבין עצמם . אתנו הם נוהגים לפי הפתגם הערבי המוכר לפלשתיני היטב: דָּרַבְנִי וּבָכָּא סָבַקְנִי וּשְתָכָּא. בתרגום חפשי בַּחֲרִיזָה: "הִכָנִי (בּטִילִים ובכה) וְהִתְאוֹנֵן, וְהִשִּׂיגָנִי לְהִתְלוֹנֵן (באו"ם). ולאלה מבני עמנו שבוחרים לרדת מן הארץ בדומה לאברהם ויעקב, מוטב שידעו כי: פרוסה לחם יבשה בארץ אפילו בַּכִּכַּר, טעימה היא יותר מעוגה מתוקה בַּנֶכַר. אין צורך בתחבולות כדי להרגיש בנוח בארץ. יש צורך בתחבולות ובהתעלמות מזהות הלאומית בארצות נכר שתושביהם "הִקִּיאוּ" את עמנו מתוכם, ובני עמנו במצוקתם מוצאים כאן לב חם. לא בכדי הירידה מן הארץ חוזרת על עצמה גם אצל יעקב שיורד מן הארץ ועמנו משתעבד במצרים. לא בכדי נאמר וירד יעקב מן הארץ למצרים וכששבו צאצאיו לארץ עלו אליה בְּאָמְרַם למשה עלה נעלה ויכול נוכל. זאת למען ידע כל אחד מבני עמנו, ברדתו מן הארץ פיזית הוא גם יורד ירידה רוחנית ונפשית, למרות התחושה הזמנית והשקרית כי טוב לו שם.
הַשְׁמִירָה עַל יִחוּדֶנוּ כְעָם יָסֵב לְחַיֵּינוּ בָּאָרֶץ טַעַם
אֵין צֹרֶךְ לְהלְקוֹת עַצְמֶנוּ וּמֻתָּר לִטְפוֹחַ עַל שִׁכְמֶנוּ
טוֹב לָדַעַת כִּי צִיּוֹן בֶּיתֶנוּ וְהַמַבּוּל לֹא יֵהֵא אַחֲרֶינוּ
מוּסָר הַשְׂכֵּל כָּאן בְּוַיֵּרָא כִי הָעִקָר אֵינֶנּוּ הַשְׂרָרָה
וְהָעִקָּר לָהַצְלָחָה הִיא הַדְבֵקוּת בַּמַטָּרָה
הַמַּטָּרָה הִיא הַאַחְדּוּת לְהַשָּׂגָתָהּ פְּעַל לְלֹא לֵאוּת
לָדַעַת לִנְהוֹג בְהתְעַלּוּת גָם כְּשֶׁאֵין בַּדֵּעָה אֲחִידוּת
לִזְכּוֹר כִּי כֻּלָנוּ בְּנֵי יַעֲקֹב נִשְמוֹר אַחְוָה בָּרָע וּבַטּוֹב
תִּמַּצֵּא תּוֹרָה לְדוֹרְשֵיהָ וְחָכְמָה בְּמִשְׁכְּנוֹת אֲנָשֵׁיהָ
וְהָאֱמוּנָה תִשְמוֹר עָלֶינוּ אִם נִשְׁמוֹר עֲלֶיהָ
כְּשֶנָחוּשׁ לְהַצִּיל עָשׁוּק מְעָשְקוֹ בְּלִי כֹּל רֶוַח
וְאִם לֹא נַחְסוֹךְ בִקּוֹרֶת וְגָם לֹא נַרְבֶּה שֶׁבַח
וְאִם נִטְבַע יֹשֶר וְכֶנוּת בְכֹל אֵבַר מֵרֶמַ"ח