שופטים רבים מתמנים בכל שנה לבית המשפט השונים, תהליך המיון הוא לא קל, ונשיאת בית המשפט העליון מינתה שתי שופטות בכירות לסייע בעבודת הסיווג והמיון של שופטי שלום למחוזי, שתי השופטות פועלות בהתנדבות, ומסקנותיהן הכתובות, נגישות לוועדה לבחירת שופטים בלבד.
עתירה שהוגשה על-פי חוק
חופש המידע דורשת להבנתי לפרסם את הדוחות של השופטות המתנדבות, המפרטים את נתוני המיון של המועמדים שנבחנו על ידן.
אין לי שמץ שמצו של ספק שמידע זה אסור בתכלית האיסור לפרסום. תהליך מיון של אנשים, לכל התפקידים, בסקטור האזרחי, הציבורי, והממלכתי חוסה בצלו של חוק הגנת הפרטיות (ר' הנחיה מס' 2/2012 של רשם מאגרי המידע, והלכות פסוקות של בית המשפט העליון). אנו מצפים מאנשים שיספרו בראיונות על היום יום שלהם, על משפחותיהם וחבריהם, על עברם האישי והמקצועי, והדבר האחרון לו הם מצפים זה לקרוא למחרת בעיתונים פרטים מהראיון, ולכן תוכנם של הראיונות אסור לפרסום, תוצאות מבדקים אסורים לפרסום, שיחות עם ממליצים אסורות בפרסום, ותהליך המיון והסיווג של עובדים ופרטים מהם, אסורים לפרסום.
שלושה חריגים יש לטעמי לאיסור הגורף הזה:
1) במקרה שמועמד התקבל לתפקיד, יפרסם אותו גוף את הפרטים הרלוונטיים על זה שנבחר לפי מדיניות הפרסום של אותו גוף, ומדיניות זו ודאי ניתנת לתקיפה, אם ממדיה צרים מידי ולא עומדים בכללי חוק חופש המידע ו/או ברוח החוק.
2) במקרה שמועמד לא התקבל לתפקיד, או הוצגו תנאים לקבלתו, לבקשתו של המועמד, ולו עצמו בלבד, במגבלת מניעת פגיעה בצדי ג' (כגון ממליצים) ומניעת פגיעה בערכים אחרים כבדי משקל.
3) במקרה שהמועמד נבחר לתפקיד על-ידי הציבור הרחב באופן ישיר, ואז כל תהליך הבחינה הוא תהליך פומבי, עם הסכם בלתי כתוב מראש בין המועמד לבין הציבור, ש"הכל פתוח".
שופט, סנדלר, מנהל כספים, שוטף כלים, מנכ"ל משרד ממשלתי, ייתכן שיהיו במרכז השיח, בצדו הימני או השמאלי של השיח או אף מחוצה לו, ולגבי כולם, ללא יוצא מן הכלל, תהליך סיווג לעבודה של מועמד הוא סודי.
ובכל זאת כאשר נדרשה הנהלת בתי המשפט לנמק מדוע את תוכן ראיונות אסור לפרסם, ואילו את מועדי השיחות של ראש הממשלה עם עיתונאי חובה היה לפרסם בהחלטת בית המשפט העליון, נתלתה הנהלת בתי המשפט גם בשיח. הנהלת בתי המשפט טוענת בפני בית המשפט ".... גם אם ניתן לקבל כי קיים עניין ציבורי מסוים במידע על-אודות שופטי בתי משפט השלום שמבקשים להתמנות לכהונה בבית המשפט המחוזי, אין מדובר בנושא המצוי תחת העין הציבורית כמו הקשר בין ראש הממשלה לעיתון
ישראל היום, ודאי שאינו נושא לשיח ציבורי אינטנסיבי ומתמשך..."
והנימוק ההזוי הזה הוא סיבוב ראשון מני אלף אלפי סיבובים הזויים, הנובעים מאיוולת אחת, אותה איוולת שהביאה לפרסומן של מועדי השיחות בין ראש הממשלה לעיתונאי.
כשם שברור על פניו שתהליך המיון של עובדים, בין אם הם שופטים ובין אם לאו, אסור בפרסום, כן ברור שכל פרטי השיחות של איש ממשל עם עיתונאי אסורים בפרסום. זה לא קשור לשיח, לא חשוב אם אנו במרכזו, מלפניו, מצדדיו או מאחוריו של השיח, לא קשור לכלום, שיחות כאלה מתקיימות כאשר שני הצדדים חתומים על הסכם בלתי כתוב, שהשיחות הן לאזניהם בלבד, החוק אוסר על האזנות סתר לא רק על-ידי אנשים פרטיים אלא אפילו על מוסדות השלטון, ובמקרה שעיתונאי (או בעל חיסיון אחר על-פי החוק או הפסיקה) הוא צד לשיחה אפילו צו רגיל של בית משפט לא מספיק, אלא נדרש חשד ממשי למעורבות של אותו עיתונאי בפלילים, ואפילו אז המידע לא מפורסם ברבים אלא מועבר לרשות החוקרת בלבד, תחת מעטה של סודיות.
והמטבע נזרק לבאר, הבאר מאוד עמוקה, ועכשיו בואו נתחיל לספור את ניסיונות החילוץ. ניסיון השיח כשל, לא יחלוף ודאי זמן רב עד שיבואו עוד ועוד ניסיונות נפל דומים, ומי שמשלם על כל הבלגן הזה אלה אנחנו.
