יהודים לא שוכחים

גזע נשכח, לא עלינו, היהודים. הימין לחש כי השמאל היהודי שכח מה הוא. השמאל עצמו מתוודה בקולו כי אכן שכח, ומעתה יזכור, יימין וישוב למקורותיו. רבים בירושלים משוכנעים כי תל אביב היהודית ככללה שכחה מהו להיות יהודי והייתה לפגנית, ובתל אביב לא חסרים אנשים ונשים המסננים מבין שפתותיהם כי המפגינים בססגוני שחור נגד שלטונות ישראל הריבונית ונשבעים כי הם מוכנים למות ולא להתייצב בלשכות הגיוס - שכחו מה הוא להיות יהודי היום.

ישראל אינה לאה מלומר כי יהדי התפוצות, ובראשם הרפורמים והקונסרבטיבים שכחו את יהדותם, ואלה מאשימים את מקפיאי מתווה הכותל כיהירים ישראלים אשר שכחו מה הוא להיות יהודי בעולם פתוח ופלורליסטי. הארץ רוחשת עמותות פעלתניות המקדשות שם שמים בהזכירן לכל, במסירות נפש בלתי נלאית, החל בתינוקות בית רבן וכלה במוריהם, פתוח בדוכני התפילין הניצבים בשערי הארץ וכלה באולפני התקשורת המבדרים את הארץ בחדשות ובנושנות, כי כולנו גם יחד שכחנו מהו להיות יהודי, והפכנו לעדה שמתעלמת -מדעת ומחוסר דעת- מכל מה שמצדיק את היותנו פה בארץ הזאת מוקפת חומת האיבה הנצחית, ולהדוניסטים דוברי עברית, פלוס מינוס, למתבוללים בתרבות השווא והמדוחים של המערב או של המזרח או של הלבנט או של האוריינט הרחוק, לא חשוב, ובלבד שנודה כי שכחנו מה הוא להיות יהודי.

לא שכחנו. זה שפלוני פוסל יהדותו של אלמוני איננו אומר כי פלוני זוכר ואלמוני שכח. זה רק אומר כי שכחנו כי להיות יהודי הוא כמו להיות. נקודה. זאת מהותנו. נולדנו ליהדותנו ואנו חיים אותה בחדווה גם אם לא כל היום אנו חושבים עליה. היא חושבת עצמה לתוכנו, ברב גוניות נהדרת. היא בבתינו וברחובותינו, במלבושים מגוונים, כולם מיני תכלת, היא בימינו ובלילותינו, בקומנו ובשובכנו, בשפתינו ובשתיקותיה, בשירי שמחותינו ובניגון תוגותינו, בחומתנו ובסכלותנו. בהורינו ובזקנינו ובילדינו ובנכדינו. מי שכח?! עלילה! איש לא שכח. אי-אפשר לשכוח. להפך. אנחנו זוכרים ויוצרים עוד ועוד ממדים ליהדותנו כל יום מעצם היותנו כאן על אדמתנו, מעצם עמדנו מול מי שאבותיו רדפו אותנו והם עדיין לא מרפים אף על-פי שעם חיינו לימדנו אותם להשכיל כי לא יכלו ולא יוכלו לנו.

לא שכחנו. ועוד איך לא. הקלידוסקופ היהודי הוא יצירה מתחדשת לתפארת. מי שאומר כי קלידוסקופ עשויי אבנים צבעוניות מרוסקות, איננו מבין כי הוא עשוי אבנים קטנות וגדולות שלימות, אבני חושן התקופה והזמנים האלה בהם להיות יהודי הוא מפעל אוניברסאלי מעורר השתאות, שיש בו כל מה שיש בנושן וכל מה שיש במתחדש, וכל מה שיש בקידוש השם וכל מה שיש בחולין שאין בהם פרידה לרגע מנעימות בית אבא של תמול ומן השבועה להגן על בית הילד של מחר, יחד, יחד עם כל יהודי ויהודי על-פי יהדותו היהודית שהיא כל כך אחת שאי-אפשר להפריד אותה למרות שהיא כל כך לא אותו הדבר. זה הסוד. זה היופי החד-פעמי של להיות יהודי בעולם הזה של היום.

ואוי לנו שאנו חוטאים זה לזה מקוצר רוח ומעבודה אדירה המבטיחה את קיומנו. איננו רוצים אותם הדברים מפני שאנו כולנו יהודים הרוצים תמיד דבר והיפוכו. אנו רוצים שלום ומתכוננים יום יום למלחמה. אנו רוצים את ארץ ישראל כולה ונמנים עם כל מי שנכון לוותר על חלקה כדי להבטיח את קצתה. אנחנו רוצים להיבדל אבל אי-אפשר לנו לחסוך מעצמנו את האוניברסאלי בלעדיו אנו סוגרים על עצמנו חומות החוצצות בינינו לבין העולם שהוא עולמנו. אנו אמיצים ומפחדים. אמיצים בעמידה ומפחדים שמא לא מצאנו אל נכון על מה ניהרג ועל מה נדון דין פיקוח נפש. אנחנו חד-פעמיים בעולם לכן אנו מתייראים שמא מישהו בנו יעשה צעד לא זהיר ויבולע לנו ללא רחם. אבל אחים אנחנו, אחים בנפש. ולא שכחנו ולא ראוי לנו לומר זה לזה ללא הרף כי זה שמולנו שכח, וזה שעמנו שכח, וזה שלמעלה, וזה שלמטה, וזה שמקיף, וזה שמתבדל שכח. הבלים. איש מאתנו לא שכח, כי יהודים אנחנו ויהודים לא שוכחים, ואיננו שוכחים ולא נשכח וכל עוד יהיה יהודי אחד בעולם - הוא יהיה היהודי שלעולם לא יכול לשכוח כי הוא יהודי.

והאמת והשלום אהבו.