קל להיכנס לפאניקה בנוגע לעתידה של בריטניה אם צופים יותר מדי זמן בפרלמנט – כותב פרייזר נלסון בדיילי טלגרף. חברי הפרלמנט מבולבלים. רובם הצביעו נגד הברקזיט אבל בשנה שעברה הם קיבלו פקודה מבוחריהם וכעת מנסים לנחש מה יקרה בהמשך. לפחות 15 מחברי המפלגה השמרנית יצביעו נגד הממשלה בנושא הבקרזיט – מה שמסכן מאוד את הרוב שלה – וזה אם הממשלה עצמה בכלל תצליח להסכים על משהו.

זוהי דרך אחת להתבונן על המצב. הדרך האחרת, טוען נלסון, הוא לראות אותו כשעתה היפה ביותר והאפקטיבית ביותר של הדמוקרטיה הבריטית. רוב הציבור הבריטי התעלם מעצתם של כמעט כל הפוליטיקאים שלו; התמיכה בברקזיט הייתה אחת מאותם אירועי הלם דרמטיים המתרחשים מדי פעם בבריטניה. בדרך, ההחלטה הזו הרגה את הפופוליזם. גרמניה, צרפת, אוסטריה, איטליה, ספרד, שבדיה, יוון, הונגריה וסלובקיה – בכולן הפופוליזם הרים את ראשו, ובשלוש האחרונות גם הגיע לשלטון.

בבריטניה, לעומת זאת, הפופוליזם גווע. המפלגה הלאומית הבריטית – המפלגה הגזענית היחידה במדינה – קיבלה מיליון קולות בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2009, אבל מאז איבדה 99% מהם. המפלגה הפופוליסטית
Ukip
איבדה 85% מתומכיה בבחירות האחרונות ונייג'ל פאראג' הודח מראשותה וכל שנותר לו הוא לנהום ברדיו. אפילו עלייתו של ג'רמי קורבין להנהגת הלייבור מלמדת שהשיטה עובדת כיאות – מודה נלסון בעל כורחו. ללייבור אבדו הרעיונות והמנהיגים, ופנייתו לעבר השמאל הקיצוני עולה בקנה אחד עם התסכולים של הצעירים חסרי הרכוש – אבל הוא עושה זאת בתוך המסגרת המוכרת, ולא מחוצה לה כמו במדינות אחרות. בבריטניה לא חסרים אנשים המנופפים באגרופיהם כלפי הממסד – והם עושים זאת מתוך הפרלמנט.

הפרלמנט חרב בהפצצה גרמנית בשנת 1941, ונשמעו קולות שאמרו שזוהי הזדמנות להחליף אותו במבנה מודרני, בו יהיו מקומות ישיבה לכל החברים ושיסודר בחצי גורן כמו באירופה, כך שיהיה קל יותר להשיג קונצנזוס. וינסטון צ'רצ'יל התנגד בכל תוקף: יצירת קונצנזוס מאיימת על הדמוקרטיה ומזמינה פופוליזם, אמר. "אנחנו מעצבים את הבניינים שלנו ולאחר מכן הם מעצבים אותנו", אמר. הסידור המסורתי של הפרלמנט – הממשלה מצד אחד והאופוזיציה מצד שני – נשמר, למרות שיש מקומות רק ל-450 מבין 650 החברים. וכך ניתן לראות היום את דרמת הברקזיט במלואה.

מבקרים באולם הפרלמנט תמיד נדהמים לגלות כמה שהוא קטן, מכך שהוא נראה יותר כמו העתק של אולפן סרטים מאשר כמו המקום האמיתי, ומכך שחברי הפרלמנט נדחפים ודוחפים כמו חיות. נלסון ראה במו עיניו חבר פרלמנט מכובד מתיישב בקצהו של ספסל דחוס, תחילה על מקום שלא היה קיים ולאחר מכן מתחיל לדחוף – וזה עבד. מקומו של איש אינו בטוח, היה המסר. חברי הפרלמנט יכולים לצפות לצעקות או לרעמי צחוק כאשר הם נואמים, ושכל טעות שלהם תהפוך לבדיחה. אפילו ממשלה המתפקדת היטב צריכה להיאבק כדי לשמור על כבודה במערכת כזאת; לממשלה מפולגת אין סיכוי. אבל זה כל הרעיון, טוען נלסון.

לראות את שר האוצר לשעבר, קנת קלארק, מגנה את הברקזיט וזוכה לתשואות מספסלי הלייבור – לזה התכוון צ'רצ'יל כאשר אמר, שהדמוקרטיה זקוקה ל"אפיזודות שלה ולרגעים הגדולים שלה, לסצינות ולמריבות". הכי טוב, הוסיף, היה שכל אלו יתנהלו בין חברי פרלמנט דחוקים, משום ש"קרב כזה מתנהל טוב יותר פנים אל פנים". בלי דרמה, הסביר צ'רצ'יל, הפרלמנט יאבד את אחיזתו בדעת הקהל.

חברת הפרלמנט קמי ביידנוץ' ביטאה זאת, ברוח פחות צ'רצ'יליאנית, בנאום הבכורה שלה לפני מספר חודשים. היא ציטטה את וודי אלן שאמר, שאם סקס אינו מבולגן – סימן שלא עושים אותו כמו שצריך. אותו הדבר נכון לגבי דמוקרטיה, אמרה: העובדה שהוויכוחים הגדולים ביותר נערכים בתוך אולם ולא באוויר הפתוח, מלמדים שהמערכת עובדת כמו שצריך. וההצבעה בעד הברקזיט הייתה אולי הבעת האמון הגדולה ביותר במערכת הפוליטית ובכל הפרויקט שנקרא "בריטניה".

לדעת נלסון, זוהי אולי הסיבה מדוע דעת הקהל לגבי הברקזיט כמעט ולא השתנתה מאז משאל העם לפני שנה וחצי. חברי הפרלמנט חטפו טלטול ולא ניתן היה לצפות שיקבלו אותו היטב. הרעיון היה להתחיל מסע לעבר רענון הפוליטיקה ולהגן על המערכת הפוליטית הבריטית, המייצגת את הניצחון המוחלט של המסורת על פני ההיגיון. בפני הבריטים ניצבים חודשים, ואולי אף שנים, של התאמה-מחדש פוליטית – וזה מתנהל כמתוכנן, קובע נלסון.