בפוליטיקה כמו בפוליטיקה

מה חדש?

אהוד ברק, למרות הכחשותיו החוזרות ונשנות על התמודדות לתפקיד הרם, חושב וּמכריז שהוא המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. נוּ, אז מה חדש? נכון שברק ידוע כמגלומן ונרקיסיסט. אבל האם שאר המתמודדים אינם חושבים וּמדברים על עצמם כמוהו, וּמאמינים לעצמם שהם הטובים ביותר להנהיג את המדינה?

האם לא כך התבטא בוז'י הרצוג, שנכשל כראש מפלגה, ואפילו שני טירונים פוליטיים מובהקים (מה שמעיד, שהם אינם מוּדעים לכובד התפקיד, וזו כבר נקודת פתיחה לא מחמיאה) - אבי גבאי וּבמיוחד, איך לא, ג'וניור יאיר לפיד בשתי הקדנציות הפרלמנטריות הקצרות שלו? זאת בשעה שאפילו הרקורד שלו כשר אוצר לא היה מבריק ביותר. וּבאשר להכחשות, אין חדש. ידוע שפוליטיקה היא אומנות השקר, וכולם, כלשון הקלישאה, מבטיחים, אך לא מבטיחים לקיים.

אז מה בכל זאת ההבדל בינם לברק, אתם שואלים. שברק, בניגוד ליריביו, הוא בעל ניסיון, וּכבר כיהן בקדנציה קצרה, גם אם לא מוצלחת במיוחד, כראש ממשלה. ואין כמו עם חכם שישפוט אותו.

מה הקשר

זה לא רק האבסורד שבהגשת תביעה לפיצויים של מיליונים על 19 ימי עבודה בלבד של שירה רבן בבית ראש הממשלה. לא פחות משני אלמנטים בולטים בכתב התביעה שהופכים אותה לפארסה. המכנה המשותף לשניהם הוא חוסר מקצועיוּת, המתבטא בעירוב רגשות וּפרשנות בעוּבדות. מדובר, כפי שפורסם, בניסוח בלתי משפטי וּבלתי ענייני של כתב התביעה, שנכתב על-ידי עו"ד(!) ותיק.

אך גרוע מכך הם ה'פייק ניוּז' - סילוף העוּבדות. רבן בתביעתה הכפילה את מספר שעות העבודה היומיות שעבדה בפועל, מ-5 ל-10 שעות! עוד הוכחה שקופה לאי אמינות התלונה. את תגובתה ניצלה רבן להעצמת התלונה על ההתעללות בה של הגברת הראשונה, שהפכה כל רגע לנצח. מה שנקרא מיקסום התלונה, גם אם היא מסולפת, תוך טשטוש מוחלט כאמור בין רגשות לעוּבדות.

אלא שפרקליטתה הוותיקה של רבן, וצוות עובדיה שכחו משום מה, שהעדר אמינות וּמקצועיוּת, מטילים ספק על מהימנות התביעה כולה, שהופכת לפלסתר (ואכן יועץ התקשורת גרוס כבר הוּכח כבלתי אמין במינוי הבכיר שהציע למתלוננת). בכך הם רק יורים לעצמם ברגל וּמקרבים את קץ התלונה.

ביבי כמודל?

אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תרם ללקסיקון העברי את "נאום החמוצים", מטבע לשון שחדר לתודעה הציבורית, אין ספק שמתחרהו, היריב הפוליטי הטרי, אבי גבאי, המועמד לראשות העבודה, טבע את הביטוי הנצחי "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

ולא שלא אמרו את זה קודם, כלשון המשורר. כל הזכויות שמורות לאבי הביטוי (וּבעצם הלחישה המיתולוגית לרב כדורי), איך לא, בנימין נתניהו. אולם כשהדברים יוצאים מפי ליכודניק לשעבר, המתמודד על ראשות מפלגת שמאל, שֶאף הִצמיחה מקירבּה את הח"כ הסורר הפרו-פלשתיני והאנטי ציוני, זוהיר בהלול, קְבַל עם ותקשורת, הדברים נשמעים אחרת. הם סנסציוניים, סוערים ומעוררים תהודה תקשורתית פי כמה. וזוהי רק ההתחלה.

אז נכון, מה לא עושים כדי לנצח. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לא רק את הביטוי גבאי שאל מנתניהו. לא פחות, הוא גנב מראש הממשלה את ההצגה כולה, במיוחד את הטקטיקה המנצחת של האיש - שיטת 'בֶּהפוך על הפוך' (נהירה ערבית לקלפיות, או תקשורת עויינת? זהו אור ירוק לימנים להצביע עבורו).

ואיך שכחנו, על אותו משקל, את האנטיתזה האלקטורלית לנאום 'מנשקי המזוזות' של האלטיסט האשכנזי, יאיר גרבוז, מהמחנה הנכון, שעמד אף הוא כדגם לפני גבאי, כדי למשוך את הציבור הימני המסורתי בהמוניו אל מפלגתו. וכל דרך, המאדירה מנדטים, וסוללת את השביל לראשות הממשלה, הרי היא משובחת וּמקדשת את המטרה המיוחלת.

פסוקו

גלר: הקוסם מארץ עץ

שופינג: סוּפר מן, סוּפר ווּמן

ג'וניור יאיר: ביבי פֵייס

מתביית: בֵּית מֶן

חקירות ביבי: רואים שש שש

המאמן והתדמית: עודד קיטש?

בקטנה

בעזה זורים אמל"ח על הפצעים

גבאי יו"רה לכל הכיוונים

בעקבות גל ההצתות אשתקד: יורם רענן מתָּמיד

יהודי תרגיש בבית: סטטוס בני א-ל