השיח הציבורי בסוגיות שעל סדר היום מאפשר השמעת הדעות כולן. שמאל מול ימין, ליברלים מול שמרנים, דתיים מול חילונים. כולם משתתפים בשיח. ואז, עת מושמעות כל הדעות נוצר בליל של אמירות עד כי לעתים רבות האמת מטשטשת וקשה למצוא אותה. ובכלל, היום בעידן הפוסט מודרניזם נטען כי אין אמת אחת וכי "לכל אחד האמת שלו". לך תעשה סדר במציאות כזו...
עלה בדעתי שלמען הסדר הטוב ראוי היה לרכז כמה אמיתות כאלה בכפיפה אחת, על-מנת לאפשר לחפצים בכך ליישר קו עם המציאות כאן, שלעתים היא מבולבלת ומבלבלת. בוודאי שלא תהיה זו רשימה סגורה או ממצה, עם זאת אנסה לגעת בדברים עיקריים (לטעמי וכפי הבנתי) שהם במרכז השיח.
לקמן כמה אמיתות כאלה, לא בהכרח לפי סדר חשיבותן:
מדינת ישראל היא סיפור הצלחה יוצא דופן. בתוך שבעים שנה קם העם היהודי ובכישרונותיו המרובים בצירוף ניסים גדולים הצליח להקים פה מדינה לתפארת - חזקה, חכמה, תעשייתית, וערכית. נכון שיש הרבה מה לתקן בכל התחומים אלא שמצד האמת קרה כאן דבר גדול, חסר תקדים.
הסכם אוסלו המיט עלינו אסון אסטרטגי ולאומי. אין להכחיש שבטרם "בושל" ונחתם ההסכם הזה היה מצבו (המדיני והביטחוני) של העם היהודי בארצו טוב בהרבה מכפי שנהיה לאחריו. הטרור התעצם פי כמה, מספר הקורבנות כנ"ל, הצורך להתעסק בטרור ומניעתו היה לעניין של יום יום, חובק ארץ ומלואה (גם חוץ לארץ...). ההסכם האסוני הזה גרם נזקים עצומים, רק נזקים, בלא נקודת אור אחת.
מערכות המשפט, התקשורת וחלק ממוסדות השלטון מנותקים מהעם. ראה זה פלא, בית הדין ה"גבוה לצדק" פוסק תדיר נגד הלך הרוח של רוב הציבור היהודי ופעמים רבות מסייע לאויב הערבי ומתחשב בו. התקשורת מסוגרת בתוך עצמה ומשם שופטת, מבקרת, מנסה להכתיב סדר יום פוליטי, משפטי, חברתי וכלכלי התואם אך ורק את תפישת עולמה (המרוחקת שנות אור מזו של העם היהודי אותו היא אמורה לשרת ולו היא צריכה לספק מידע).
"עם פלשתיני"
האויב הערבי (מסביבנו ובתוכנו) לא השלים עם קיומה של מדינה יהודית. סוריה, אירן, לבנון, חיזבאללה, דאעש, סוריה, סלפים, אירן, לבנון, חיזבאללה, דאעש, חמאס והרוצחים הערבים המכונים בשקר "פלשתינים" - כולם בלא יוצא מן הכלל חפצים בהשמדתנו, שמחים לראות דם יהודי שפוך ומעוניינים שניעלם מכאן. מסתמן אומנם שיתוף פעולה על בסיס אינטרסים עם כמה ממדינות ערב (מצרים, סעודיה ונוספות במפרץ) אך בכך אין כדי לשנות את האמור לעיל.
השקר המצליח ביותר של שישים השנים האחרונות הוא המצאת "העם הפלשתיני". "עם" שלא היה ולא נברא, שמעולם לא הייתה לו טריטוריה או מדינה, שחלקיו רובם ככולם מהגרים (מסעודיה ומצרים בעיקר),שלא הייתה לו שפה משלו, מטבע משלו, ריבונות או דגל. "עם" שאין ולא הייתה לו היסטוריה, הצליח במסע תעמולה עקבי, כוחני, מרופד במיליארדים ובשיתוף פעולה של שונאי יהודים וישראל בעולם (לאסוננו גם יהודים מקרבנו) לשכנע את העולם בקיומו. שקר וסילוף, עיוות היסטורי, המצאה יש מאין - אך אויבי ישראל נחלו כאן ניצחון תודעתי.
ערכיה של מדינת ישראל חייבים להיות מושתתים על ערכי היהדות. גם בלי שאדבר על ההבטחה האלוקית (שהיא המכוננת) הרי שמקימי המדינה דברו על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אגב הסתמכות על חזון הנביאים והגשמתו. כך צריכים הדברים להתנהל כאן- באופי המדינה ומאפייניה, בחגיה, בשפתה, בחוקיה ובמשפט, בחיי המשפחה, בשמירה על שבת קודש - בכל! על זה לא צריך להיות ערעור (כזו הנשמעת מפי יהודים המתנכרים לשורשיהם ואפילו מגויים).
כוחנו באחדותנו, וזו אפשרית. מאז הקמתה ולאורך שנות קיומה של המדינה אנו ניצבים בפני אתגרים קשים, ביטחוניים וקיומיים בראשם. ככל שנהיה מאוחדים יותר כך נהנה מחוסן לאומי כזה שיבטיח המשך הקיום והשגשוג. למרות שלעתים נחזית האחדות כקשה להשגה נוכחנו לדעת, בעיקר בשעות מבחן קשות, כי היא אפשרית. במלחמות, בכאב ובשכול, בזמן פיגועים, חטיפות והתמודדות ושאר מרעין בשין חווינו אחדות כזו שהיא מתוקה, מחזקת, בונה נוסכת ביטחון ומשפיעה אהבת חינם.
כאמור לעיל, אין זו רשימה ממצה אך באשר נצליח להנחיל האמיתות שבה לכול ולגרש את השקר - כך נגדיל אחדות וממילא נבטיח לעם היהודי בארצו קיום ושגשוג לדורות.
