הסדרה "אבודים במרוקו", בכיכובה של
צופית גרנט, הוא תוכנית קשה לצפיה. בעונה העשירית, שהוקרנה לאחרונה, מובא סיפורה של מרי פרץ, אישה מבוגרת שהקדישה את חייה לחיפושים אחר שלושת ילדיה שנלקחו ממנה בכוח על-ידי הקהילה היהודית בקזבלנקה. גורלה של בת רביעית, שנחטפה על-ידי עוזרת מוסלמית, עדיין לוט בערפל. בעקבות תחקיר מקיף של צוות התוכנית, נמצאו שלושה מהאחים בישראל ובצרפת. האיחוד המרגש בין מרי ושני ילדיה, אותם גידלה עם בעלה העיוור, ושלושת האחים שנמסרו לאימוץ בצרפת, לא הותיר עין יבשה, ועם עיניים לחות קשה לצפות בסדרה. ממש כשם שקשה שלא להזדהות עם קללותיה העסיסיות של מרי שהופנו כלפי העובדות הסוציאליות בקהילה היהודית בקזבלנקה. סדרה קשה לצפיה.
אך מעבר למסך הדמעות, בחינה מדוקדקת של הנתונים כפי שהוצגו בתוכנית, מלמדת כי לא ניתן להביט על דרך קבלת החלטות שנעשתה לפני כחמישים שנה מתוך פרספקטיבה של המילניום הנוכחי. יש לזכור, כי מאחורי כל סיפור של הוצאת ילדים מידי הוריהם ומסירתם לאימוץ, עומדת טרגדיה אנושית של הורים ביולוגים. מטיבעה, אמורה סדרת טלוויזיה ליצר דרמה. אך בדרמה מעין זו, המציגה את ראשי הקהילה במרוקו של שנות השישים באור שלילי במיוחד, שומה עלינו לנסות לבחון את הדברים גם מזווית אחרת, פחות דרמטית.
המקום: שכונת עוני מעורבת בקזבלנקה. העיתוי: אמצע שנות השישים. המשפחה: אבא עיוור, אם מקבצת נדבות, וארבעה ילדים קטנים המסתובבים מוזנחים ברחוב ומקבצים נדבות עם אימם (כפי שניתן ללמוד מזכרונויה של ריימונד, הבת שנולדה מאוחר יותר). זאת תמונת המצב שעמדה לנגד עיניהם של ראשי הקהילה, הגוועת מהגירה המונית לצרפת ולקנדה ומעליה לישראל. בת אחת, אסתר שמה, נחטפה על-ידי העוזרת הערביה ועקבותיה לא נודעו עד היום. אפילו כיום, קשה לראות עובד סוציאלי אחד, שלא ימליץ לבית משפט על הוצאת הילדים מחזקת הוריהם. ראשי הקהילה, שהבינו את הסכנה האורבת לשלושת הילדים הנותרים, מחליטים להכנס לעובי הקורה ולפקח במקרוב על הנעשה במשפחה. אך האם, אישה קשת יום שהחיים לא הטיבו עמה, דוחה כל נסיון להתערבות בחייה ומגיבה באלימות. בנחישות ובמקצועיות חסרת פשרות, מוצאים הילדים מבית הוריהם ומועברים למשפחות אומנה ברבט, שם, כך נראה, גם סבלו מאלימות פיסית.
אין אלה הילדים היחידים שסבלו מהתעללות במשפחות האומנה, אך באופן אבסורדי דווקא הקהילה בקזבלנקה דאגה לשלומם בכך ששמרה איתם על קשר והמשיכה לקבל עידכונים שוטפים על מצבם. משנודע כי מצבם בכי רע, הוחלט על מסירתם לאימוץ. ניתן להניח כי לא היה זה פשוט למצוא משפחה מאמצת אחת לשלושתם, מה שגרר עיכובים מתמשכים והעמיד עתידם בסכנה. לפי עדותו של ויקטור, שאומץ עם אחותו על-ידי משפחת בן סימון מצרפת ונמצא בישראל, הובטח להוריו המאמצים בן אחד. רק לאחר שיכנועים רבים הם נאותו לקבל את גם את שולמית אחותו. אחותם התינוקת, רזי, שסיכויה למצוא משפחה מאמצת גבוהים יותר, הועברה למשפחת אחרת בצרפת, ללא זכרונות וללא טראומות שמן הסתם היו מנת חלקם של אחיה הגדולים יותר.
קשה שלא לחוש אמפטיה כלפי אם שהעבירה את מרבית חייה בצער על אובדן ילדיה. קשה להשאר אדיש לדמעותיה של אישה מבוגרת החיה בכאב אישי נוראי במשך יובל שנים. אך עם זאת, עלינו לזכור כי כוונותיהם של ראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה היו טובות וכי לנגד עיניהם עמדה אך ורק טובת הילדים. אלו, כך מסתבר, זכו בסופו של דבר, לחיים בריאים וטובים יותר מאלו שהיו מנת חלקם אילו נותרו בסביבה המשפחתית המורכבת והקשה. עובדים סוציאלים הם משרתי הציבור שנדרשים למלא את תפקידם בקור רוח, בתכיפות, ולעיתים תוך שהם מושמצים דווקא על-ידי אלו שאמורים להודות להם על סיועם. ואת זה צריך לזכור מבעד למסך הדמעות, גם כשמנסים ליצור דרמה טלווזיונית מטרגדיה אנושית. בזה, לדעתי, כשלה צופית גרנט.
