א. לא אצלנו

אזור המרכז רועש וחרד בשבועות האחרונים כיוון שות"ל (הוועדה לתשתיות לאומיות) מנסה לאתר מקום חלופי לשדה-התעופה בהרצליה, שעומד להיסגר. תושבי השרון חוששים, שייבחר אחד המנחתים, הפועלים באזור (חלקם בלא רישיון), ואלפי מטוסים ירעישו את יומם ואת לילם.

לא להאמין, אבל משדה הרצליה המריאו מטוסי טייסת הקרב הראשונה בחיל-האוויר במלחמת הקוממיות. בינתיים, גדלה הרצליה, והשדה נטמע בתוך העיר, ומשבש את איכות החיים של תושביה. ובנוסף, יושב השדה על פיסת אדמה יקרה מאוד, שקורצת מאוד לכרישי נדל"ן.

רשות שדות התעופה (רש"ת) צריכה לבחור בחלופה המועדפת, שתקלוט גם את פעולות המטוסים הקלים משדה-דב שבצפון תל אביב. אף אחד אינו רוצה מעבר לכותלי ביתו שדה-תעופה, שינחתו בו כעשרת אלפים מטוסים בחודש. המאבק הציבורי כולל כמעט את כל תושבי השרון - מחדרה ועד פתח-תקווה. בין השאר, נבחנה העתקת שדה התעופה לחרוצים, למזרח חדרה, לעמק חפר, לעין ורד, או לתנובות. בתגובה החלו התושבים להתארגן, להפגין ולמחות. רשויות באזור המרכז כבר עתרו לבג"ץ נגד ות"ל, נגד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז, נגד משרד התחבורה ונגד רש"ת. הן טוענות, שאין לוות"ל סמכות לדון בנושא משום שאין המדובר בתשתית לאומית, אלא בפתרון לבעיה של קבוצה מסוימת (דרך אגב, די עשירה). לפיכך, ראוי שבעניין תדון המועצה הארצית לתכנון ולבנייה.

האם החלו ראשי הרשויות את מאבקם מאוחר מדי, והפור כבר הוטל?

ב. תוספת

פקולטה חדשה לרפואה תקום, כנראה, באוניברסיטת אריאל בשומרון. הפקולטה מיועדת לבוגרי תואר ראשון (כמו בארצות-הברית), ומסלול הלימודים בה יהיה ארבע-שנתי. כיום יש חמש פקולטות לרפואה - באוניברסיטה העברית בירושלים, בטכניון העברי בחיפה, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בר-אילן בשיתוף עם בית-החולים בצפת. המדינה מעוניינת להגדיל את כמות הסטודנטים לרפואה, כדי להתגבר על המחסור ברופאים. כיום לומדים בארץ 760 סטודנטים לרפואה, ומתכננים שבעוד שלוש שנים ילמדו בפקולטות לרפואה בארץ 900 סטודנטים. הפקולטה לרפואה באריאל תתחיל לפעול בשנה הבאה.

האוניברסיטאות, כמובן, מתנגדות למהלך. מטעמים מובנים, היו מעדיפות, שיגדילו את הפקולטות לרפואה שלהן, ולא יקימו להן מתחרה. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה, שזו התנגדות פוליטית ולא עניינית לאוניברסיטה באריאל.

את כסף היסוד להקמת הפקולטה תרמה משפחת אדלסון, ואת השאר תגייס אוניברסיטת אריאל מתורמים אחרים.

ג. השריון בן מאה

יוחאי פרץ הזכיר, כי לפני מאה שנה, בנובמבר 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נכנס הטנק לשדה הקרב המודרני. הבריטים הדהימו את הגרמנים ואת העולם כולו, כשהבקיעו את הקו הגרמני במסה אדירה של מכונות מפלצתיות, שכמותן לא נראן מעולם. זה היה במערכת קאמבּרֶה ליד גבול הבלגיה בצפון צרפת (סוף נובמבר-תחילת דצמבר 1917). קודם לכן (וזה הרבה פחות ידוע), הופעלו טנקים בקרב עזה השני במערכה הבריטית לכיבוש ארץ-ישראל, באפריל 1917.

בהסכמי ורסאי משנת 1919, שכפו המנצחים על גרמניה, נקבע, כי גרמניה אשמה בפרוץ המלחמה. לפיכך, הוטל עליה לשלם פיצויים כבדים, לוותר על שטחים, ולהקטין את צבאה למינימום - עד 100 אלף חיילים וקצינים.

בין אותם החיילים והקצינים הגרמניים נמצא קארל היינץ גודריאן, שבמלחמת העולם הראשונה היה קצין קשר בחטיבת פרשים גרמנית, ולאחר סיומה התמחה בלוחמה ניידת במטה הכללי. בשנת 1922, הוטל על גודריאן לחקור שילוב רכב קרבי במערך ההגנה הגרמני. גודריאן החל ללמוד את התחום, תוך חשיפה להוגים צבאיים - כגון באזיל לידל-הארט וצ'ארלס פולר הבריטים ומרטל הצרפתי - שעסקו בפיתוח תורת לחימה חדשה לחילות השריון במדינותיהם. ההוגים האלה הבינו את תהליך המודרניזציה המואץ ברחבי העולם, הפיקו לקחים ממלחמת העולם הראשונה, וגזרו מכך את השינויים התפיסתיים הנדרשים בשימוש בטנק במערכות עתידיות. הם טענו, שטנקים אמורים לפעול ביחידות אוטונומיות, ולא בכפיפות ליחידות הרגלים (כפי שהיה עד אז). כמו-כן, גרסו, שטנקים אמורים לשמש לחדירות עומק ולביצוע איגופים, שינתקו את כוחות האויב אלה מאלה - תוך היעזרות בכוחות רגלים, שינועו בסמוך להם ולא בלוחמה סטאטית, שמבזבזת את יכולתם לתמרן.

פרדוקסלית, לא טרחו בריטניה וצרפת ליישם את מסקנות ההוגים הללו, וגודריאן עשה זאת. נראה, כי בניגוד לגודריאן, אנשי השריון של אנגליה ושל צרפת, שניצחו במלחמה, קובעו לתפיסות מאוד מסוימות של לוחמת טנקים, ולכן, לא נפתחו לשינויים. גודריאן היה פתוח לגישות חדשות, וידע לשלב ידע חדש בידע הקודם שלו בתחום הקשר, כדי לבנות תורת לחימה, שכוללת תנועת טנקים רבים בפריסה רחבה, תוך שימוש במערכת קשר-חוץ בין המפקדים. כמו-כן, אמורים הטנקים לשתף פעולה עם כוחות אחרים (רגלים, תותחנים וחיל אוויר), שילוו את הטנקים בדהירתם בשטח הפתוח - לוחמת סער (בליצקריג, בגרמנית), שפיתח גודריאן.

גודריאן נאלץ להילחם במשך שנים ארוכות כדי לבנות את חיל השריון הגרמני. נאבק בגורמים צבאיים שמרניים בגרמניה, שזלזלו ביכולת הטנק, והעדיפו להשקיע את תקציב ההגנה בפיתוח יכולות אחרות. בתחילה גם היטלר עצמו לא הפגין התלהבות יתרה מרעיונותיו הלא-שגרתיים של הקצין המוכשר וחדור המטרה, אך אִפשר לו להמשיך בשלו. יחס הפיהרר אל הטנקים השתנה דרסטית כמה שנים לאחר מכן.

ב-1928, שש שנים לאחר שהחל את מחקרו וביסס תיאוריות לחימה שריונאיות, החל גודריאן לבצע תרגילים מעשיים, משחקי מלחמה וסימולציות, שנועדו לבניית תוכניות מערכתיות ולדימוי תרחישים אפשריים. במהלך שנות ה-20 עדיין צייתה גרמניה להגבלות, שהטילו עליה הסכמי ורסאי. לכן, לא כללו התרגילים שימוש בטנקים אמיתיים, אלא בטנקי-דמה בלבד וברכב אחר. זה לא מנע מגודריאן לקבל פרספקטיווה מעמיקה על מקום הטנק בשדה הקרב העתידי. בנוסף, באותה השנה הגיע גודריאן לשוודיה, וסייר בשריון שלה. שם, בראשונה, נחשף לתרגיל, הכולל שימוש מציאותי בטנקים, ואף זכה לנהוג באחד מהם.

פחות או יותר באותן השנים, עמלו בגרמניה על פיתוח חשאי של דגמי טנקים חדשים, והוחלט לייצר שלושה דגמים של טנקים קלי-משקל בעלי תותח 37 מ"מ, ושני דגמים של טנקים במשקל בינוני, שצוידו בתותח 75 מ"מ. בטנקים הללו הוכנסו שיפורים טכנולוגיים בני-התקופה, כגון מערכת בידוד מפני גזים, הנפלטים בעת ירי פגזים (כדי לשמור על בריאות אנשי הצוות), מנועים רבי-עוצמה ומקלעים בעלי זווית ירי של 360 מעלות.

לטנקים הללו היו כמה בעיות. בין השאר מיקומו של מפקד הטנק בתובה בסמוך לנהג, ולא בצריח, שצמצם משמעותית את שדה ראייתו, ומנע ממנו לנהל את הקרב באופן מיטבי; ואי-קיומה של מערכת קשר פנימית להעברת פקודות מהירה בין המפקד לבין אנשי צוותו. גודריאן הרים תרומה משמעותית, כשפיתח דגמי טנקים ללא הבעיות הללו, ובנה מערכת קשר-פנים, ששימשה את צוותי הטנקים.

באמצע שנות ה-30, העביר גודריאן סקירה בת חצי שעה להיטלר ולבכירים אחרים בצבא ובמערכת הפוליטית הגרמנית, בנוגע לקצב ההתקדמות בפיתוח חיל השריון. לדברי גודריאן באוטוביוגרפיה שלו, הגיב היטלר בהתלהבות לאחר הסקירה, וסינן: "זה בדיוק מה שאני צריך". כעבור שנים ספורות התבררה כוונת המשורר, כשחיל השריון הפך לכוח היבשתי המוביל בצבא הנאצי (ורמאכט), וטנקים פאנצר וטייגר גרמניים שעטו ברחבי אירופה, זרעו הרס, חורבן ואימה, וכבשו שטחים נרחבים במהירות עצומה, תוך הנחלת תבוסות קשות ומשפילות לצבאות, שעמדו מולם.

בעקבות התרשמות היטלר מהסקירה של גודריאן, ובעקבות רמיסת ההגבלות, שהוטלו על גרמניה בוורסאי, הוקמו ב-1935 שלוש דיוויזיות פאנצר ראשונות בגרמניה. גודריאן קיבל את הפיקוד על דיוויזיה 2, לאחר שהיה מפקד הכוחות הממונעים של גרמניה - לכאורה, הורדה בדרגה, אבל לגודריאן זה היה חלום שהתגשם.

גנרל לוץ, מחליפו בפיקוד על הכוחות הממונעים, הפציר בגודריאן לפרסם חוברת, שנקראה, "זהירות, טנקים"! (אכטוּנג פאנצֶר!), שויצאה לאור ב-1937 - סקירה על התפתחות החיל ועל הפילוסופיה של אדריכלי הקמתו.

שאיפת לוץ וגודריאן הייתה לפרוס את משנתם השריונאית בפני ציבור רחב. לשיטתם, החוברת הייתה אמצעי יעיל יותר מאמצעי תקשורת. בעיני גודריאן, הייתה החוברת אנטי-תזה לטענות המתנגדים לפיתוח חיל השריון. החוברת הציגה את יכולת המיגון של הטנק, את קצב האש הגבוה, את תפיסתו ככלי המרכזי במעבר מלוחמה סטאטית, שאפיינה את מלחמות העבר ובפרט את מלחמת העולם הראשונה, ללוחמת בזק, שמטרתה להפתיע את כוחות האויב ולהוציאם מעמדותיהם אל השטח הפתוח, ולהעברה מהירה של הלחימה אל עורף האויב. כלומר, החוברת הוכיחה את העליונות האסטרטגית ואת העליונות הטקטית של הגרמנים על פני אלו הצרפתים והבריטים, למרות הדמיון בטנקים של שלוש המדינות.

פועלו של גודריאן סייע רבות לגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-1939 עוטר בצלב הברזל על חלקו בכיבוש פולין ועל תרומתו העצומה לבניית חיל השריון הגרמני. במהלך המלחמה הוביל גודריאן את חייליו לכיבוש צרפת ולמערכה הקשה על מוסקבה, שבה הובס (כנראה, בגלל החלטות שגויות של היטלר).

בשל היותו קצין סורר ופוחז, שלא ציית לפקודות הפיהרר, הודח גודריאן מתפקידי לחימה, והועבר אל העורף. לאחר התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד מונה למפקד גיסות השריון, ובהמשך אף שימש כרמטכ"ל הוורמאכט, עד כניעת גרמניה.

גודריאן זוכה במשפטי נירנברג מביצוע פשעי מלחמה. הוא תרם לא רק להתפתחות חיל השריון הגרמני, אלא גם להתפתחות השריון ברחבי העולם. צבאות רבים התלהבו מהפילוסופיה האסטרטגית והטקטית שלו, והחליטו לאמצה, בשינויים כאלה ואחרים, עד היום; אם כי שדה הקרב השתנה משמעותית בשנים האחרונות, ובפרט במזרח התיכון.

ד. מה אמרה?!

ציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ, זכתה למבול של התקפות על דבריה על יהדות ארצות-הברית; ואפילו הדליפו, שנשקלו פיטוריה. ואני תמה מה היה בדבריה, שהרגיז כל כך?!

יהודי (גנרל דיוויד גולדפיין) מפקד כיום על חיל-האוויר האמריקני, ויהודי (אדמירל ג'רמי בוּרדה) פיקד בעבר על חיל-הים האמריקני. יהודים שירתו בתפקידים בכירים בצבא הצפון ובצבא הדרום במלחמת האזרחים ובמלחמות אחרות של האמריקנים, אך אין ספק, שירות צבאי לא רווח בקרב יהודי הגולה וגם לא בקרב יהודי ארצות הברית. אותם הקצינים הם יוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. יהודים שירתו מאז ומתמיד בכוחות המזוינים האמריקניים, אך קשה להגיד, שהיו בהם הרבה יהודים גם מפני שברוב שנותיה לא הנהיגה ארצות הברית גיוס חובה; וכשהונהג, פטרו משירות סטודנטים באוניברסיטאות.

יתר על כן, קשה ליהודי אמריקני, שגדל בתרבות אחרת לחלוטין, להבין את הנעשה בארץ. התקשורת מעבירה תמונה מסולפת (לרוב, אנטישמית) של המצב, ולהפך: קשה לנו להבין את הנעשה בארצות-הברית, והתמונה מושפעת מהקולנוע ומהטלוויזיה ולא מהמציאות.

כך, עקרונית, לא טעתה חוטובלי, אלא שיש שיקולים חשובים מדוע לא הייתה צריכה לדבר כלל, בעיקר, כיוון שכעת (אחרי שמונה שנות ממשל אנטישמי) גדלו הקשיים ביחסינו עם יהודי ארצות הברית, ויש רבים, שמנסים לדוג במים העכורים.