מזה כ-20 שנה השמאל אינו מצליח לגבש תוכנית לאומית, כחלופה מהותית לזו של הימין. הרעיון "המקורי" היחיד שאליו הוא נצמד כאל קרנות המזבח, הוא "מכירה פומבית של ארץ-ישראל", כשריד ארכאי של תוכנית החלוקה. בצר לה, חוזרת "המנהיגות החדשה" בראשות גבאי, לשיטת המניפולציות וה"פבריקציות"; גם זה לא יעבוד. העם כבר לא שם.
עד 1977, היה מעמדו הפוליטי של השמאל הסוציאליסטי בישראל, מעמד בכורה ללא עוררין. דווקא משום כך היה נכון בהחלט לכנות את התבוסה הפוליטית של בחירות 1977 -
מהפך. התוצאה לא ביטאה הפסד כלי השלטון בלבד, אלא גם תזוזה מהותית בדעת הקהל, לכיוון של העדפת עמדות הליכוד, הגרעין הפוליטי המוביל בימין. בהעדפה זו נכללו כלכלה ליברלית פתוחה לעולם וחופשית בשילוב עם ליברליזציה של המטבע, לצד אובדן אמון ציבורי באיכות השלטון ויושרו ובמדיניות הביטחון הלאומי; זו שהביאה על ישראל את המכה האנושה של מלחמת יום הכיפורים, 1973. שתי הזרועות המרכזיות של המדיניות הלאומית - הפוליטית-ביטחונית והכלכלית-חברתית, ביטאו יחד את מהות המהפך: הבולשביזם האירגוני-מוסדי-כלכלי-ריכוזי נמאס על הציבור והעליונות כביכול הביטחוניסטית של השמאל, ספגה מהלומה עזה. במהפך נשזרו גם שריגי השינוי התרבותי והדמוגרפי: מצד אחד "פנתרים שחורים" ומן העבר השני ראשית העלייה מבריה"מ (1971-2). תרומת עליה זו למהפך נשלמה לאחר נפילת בריה"מ עם גל העלייה הגדול של 1990-93.
מהלכיו של דיין ואחרים מיד לאחר מלחמת ששת הימים, גרמו להשהיית ההתבססות באיו"ש וביטאו הססנות של השמאל בנאמנות לארץ-ישראל ההיסטורית. החזרת הערבים שברחו לירדן (כ-40% מתושבי איו"ש באותו זמן) לשטחי המאחז הישראלים וההמתנה עד בוש ל"טלפון הגואל" שיביא כביכול שלום, אך הביא את הלאווים של חרטום, פרמו אמון זה עוד יותר. המנהיגות הצבאית הכושלת של רבין בהתמודדות מול האינתיפאדה הראשונה (1987). הכשל של ברק בבריחה מלבנון, תוך הפקרת צד"ל (2000), שהביאה לחיזוק חיזבאללה. הכשל של ברק בחיזוי האינתיפאדה השנייה (2000) לצד תמיכה של השמאל במהלכי שרון לגירוש עזה (2005) שכונה "הינתקות" - היוו כולם יחד עדות ניצחת לשפל מצבו הפוליטי והאידיאולוגי של השמאל. רבים גם לא סלחו לו על עמדותיו הסרבניות והמכשילות במהלך מלחמת לבנון הראשונה (1982) ואת הצלתו של רב המרצחים ערפאת באמצעות
הסכם אוסלו (1993). לדעת רבים הפקיר הסכם זה את היתרון האסטרטגי החשוב ביותר ששמרה ישראל בידה מהישגי מלחמת ששת הימים. במשך 20 שנה אחרי אוסלו, לא הצליח השמאל המניפולטיבי לשכנע את רוב העם היושב בציון בצדקת אותה דרך שתפקידה העיקרי, להערכתי, היה לקנות מחדש את מעמד הבכורה הפוליטי-חברתי שלו ביישוב -
המהפך של 1977 התקבע סופית.
מאזן יציב
המציאות כיום היא תולדה של התגבשויות אלה ואחרות פחותות משקל, שקיבלו חיזוק כפול: א. ניתוק או החלשה משמעותית של שיתוף הפעולה בין המפלגות הדתיות לשמאל, שהפך "חילוני להכעיס". ב. העמקת הקיטוב בין גישות לאומיות ומסורתיות לבין השמאל המיליטנטי. עיקרו של קיטוב תרבותי זה היה ועודנו התבצרות האליטות הישנות במוקדי כוח דוגמת: בית המשפט, האקדמיה, חלק מהארגונים הכלכליים ובתחומי האמנות למעט המוזיקה המזרחית. מנגד התגבשה הנטייה הפוליטית של מרבית העולים ב-20 השנים האחרונות, במיוחד מרוסיה, לכיוון הימין. מאזן זה יציב למדי לפחות בשלוש מערכות הבחירות האחרונות וללא שינוי מהותי ובלתי צפוי, יתמיד בכך עוד זמן רב.
ככל שנפסיק להעתיק מעשה תוכיים מהלכים והתארגנויות מהמערב הדמוקרטי, שגם הוא נתון כיום במשבר זהות רציני שאינו מתאים למציאות הישראלית, ונעצב משהו מקומי ומקורי, ניטיב עם עצמנו ונרכך חלק גדול מהמחלוקות הפנימיות.
השמאל הישראלי העיקרי, נראה בשנים האחרונות בהתנהלותו, בדעותיו ובעמדותיו, כשלוחה של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית או כנספח לסוציאל-דמוקרטיה המיליטנטית באירופה המערבית. אולם, כשם שהקומוניזם חלף מן העולם והוחלף בלאומיות, גם זמנה של הסוציאל-דמוקרטיה המיליטנטית מתקרב לסופו. אין כיום תחליף אורגני למדינת הלאום כיסוד לקיום האנושי המאורגן עם משק חופשי מבוקר אינטרסים לאומיים. הגלובליזציה היא אוסף של מנגנונים טכנולוגיים וניהוליים, שהתגבש מתוך אמונה ששיתוף של רב-תרבותיות, גבולות פתוחים וניהול-על באמצעות ארגונים בינלאומיים, יביא לסדר עולמי חדש, יעיל וצודק יותר. אולם נראה שצורה אפקטיבית וקונסטרוקטיבית יותר של גלובליזציה יכולה להתקיים דווקא במסגרת בינלאומית המושתתת על מדינות לאום, בתנאי שתשלט על-ידי המדינות ולא תשלוט עליהן. ככל שהגלובליזציה מקרבת אנרכיה עולמית, היא מהווה סכנה גדלה והולכת גם לדמוקרטיה וליתרונות המרכזיים וההכרחיים שלה - השתתפות פעילה של הציבור בשלטון ופיקוח עליו.
השמאל הישראלי גמגם בשתי מערכות הבחירות האחרונות. מוקדו של שמאל זה נמצא עדיין ב
מפלגת העבודה, ממשיכת דרכה המזויפת של מפא"י ההיסטורית.
שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג, בשר מבשרה של המפלגה השורשית, כראשי המפלגה, לחשו או גמגמו משהו על שינויים וחזרה לדרך ההיסטורית. על כך זכו לקיתונות של ביקורת ובסופו של יום הודחו בכוח ה"עליהום" הפנימי במוסדות המפלגה, שלא נענו לניסיונותיהם.
אבי גבאי, הטוען החדש לכתר המנהיגות הלאומית, הוא נטע זר בעבודה. הוא זוכה בינתיים למידה מפתיעה במקצת של סבלנות ואורך רוח מצד מוסדות המפלגה, בניסיונותיו ליישם את רעיונות קודמיו בדרכו הוא. אפשר שהחוגים המיליטנטיים הבינו שהם על פרשת דרכים וחייבים להניע תהליכי שינוי, שבלעדיהם לא ישנעו קולות מגושים אחרים לתמוך בהם; ללא שינוע כזה גם לא ישנו את המפה הפוליטית. שאלת המפתח היא אם הבינו זאת הבנת-עומק, או שכדרכה של הסוציאל דמוקרטיה בעבר, הם עושים אבחנה ברורה בין תכססנות פוליטית שעיקרה מראית-עין לבין שינוי אמיתי שבו הם אינם רוצים באמת. הרושם שלי הוא שהנכונות לתכססנות חזקה יותר מהבנת הצורך החיוני בשינוי אמיתי.
גבאי מנהל כיום קמפיין תדמיתי שמטרתו לשבור את "הדימוי הקפוא של העבודה" כשמאל חסר תקנה ותקווה. תפקידו לא קל, אבל כל עוד לא החדיר למוסדות המפלגה ולליבת הפעילים הבכירים שלה דוגמת שר הביטחון לשעבר
עמיר פרץ, שהשינוי חייב להיות אמיתי, אין הוא מתמודד בקושי הגדול האמיתי של מסגרת פוליטית זו. אי-אפשר לדבר על השארת ישובים באיו"ש ובה בעת או למחרת היום להבטיח שאם יבחר, יפסיק את הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. אי-אפשר לדבר ברצינות על שתי מדינות ולתמוך בגבול ביטחון על הירדן. אי-אפשר לדבר על היסודות היהודיים המובהקים של המפלגה ובו בזמן לדבר על חלוקת ירושלים, על שבירה חד-צדדית של הסטטוס-קוו הדתי או על גיוס חרדים "בכוח" ולהיחשב ריאליסט. אין משמעות להבטחה שלא ישב עם הרשימה הערבית המאוחדת, אם בה בעת הוא מנכּר את המפלגות הדתיות שבלעדיהן לא יוכל להקים קואליציה. אם יישאר על-כנו מאזן המנדטים שעליו מצביעים הסקרים האחרונים, הוא לא יהיה מועמד לראשות ה
ממשלה. אם יביא את ברק לרשימה, יפסיד מצביעים; כך או כך, אם לא יביא ניצחון לא ישרוד פוליטית.
מעל לאינטרסים
הדרך היחידה בה תוכל העבודה להגיע לסיכוי ממשי לשינוי, תהיה
אם תייתר חלקים משמעותיים מ"יש עתיד"1, תגרור אליה מספר קטן של תומכים מאוכזבי-ימין, שיחשבו שיש ממש בהבטחותיה וישמור על ערוץ תקשורת ויכולת עבודה אמיתית עם המפלגות הדתיות - בינתיים הוא רחוק מכל אלה. מכשול נוסף שעליו לעבור הוא מכשול חידוש האמון הציבורי במפלגה.
מפא"י היסטורית, למעט בתקופת הנהגתו של בן-גוריון בשנים הראשונות לעצמאות, העמידה לא אחת את האינטרסים המפלגתיים מעל לאינטרסים הלאומיים. היא עשתה זאת בערמומיות ובכושר פוליטי מניפולטיבי מרובה. היא עושה זאת כך גם כיום, כאשר היא מנהלת את הקמפיין להקדמת הבחירות באמצעות הפלת נתניהו. התמונה ברורה. אצה להם הדרך. הדכדוך הפנימי הנובע מהפסדים תכופים בבחירות, מצב גרוע מתמשך בסקרים והתפוררות מבפנים, דוחפים לזירוז התהליך. העובדה שתהליך זה הוא אנטי-דמוקרטי באופיו, אינו מפריע למפלגת העבודה. היא מתרצת את הדברים "כתפקידה המובהק של האופוזיציה" והיא הרי האופוזיציה הראשית. לא דובים ולא יער. כנסת וממשלה נבחרות ל-4 שנים. הבחירות אינן על תנאי. את מעשיהן שופט הציבור בתום הקדנציה ומחליט בהתאם. קיצור הקדנציה מוצדק רק כאשר מתחוללים במדינה שינויים דרמטיים או כשאין דרך לקיים ממשל תקין. סיפורי-בדים על ראש ממשלה נהנתן, כשחלק מהטוענים לכתר נהנתנים לא פחות ממנו, אינם אירועים מסוג זה. בחירות תכופות הן גם יקרות וגם אינן משנות מהותית את מאזני הכוחות הפנימיים בין הגושים הפוליטיים. בחירות תכופות במצב זה הן מעין "מפעל-פיס פוליטי" - זו איננה טובת המדינה, זה אינטרס פוליטי סקטוריאלי ואישי.
השיח הציבורי הערני בשאלות של דת ומדינה, כגון: מהות יהדותה של מדינת-לאום יהודי, אופיו הרצוי של המשפט במדינת ישראל, אופיו של פתרון מדיני בטוח וסיכוייו, חינוך ממלכתי מהו ולמה הוא מכוון, יחסי ישראל עם התפוצות בראש וראשונה עם יהדות ארה"ב - כל אלה צריכים לעמוד במוקד השיח הציבורי לקראת בחירות חדשות. כל מפלגה חייבת להציג עמדות ברורות בשאלה זו,
כהתחייבות לתוכנית יישום היה ותקבל אמון הבוחרים. אסור לחזור על תרגילי ההונאה של רבין בשנת 1992, כאשר הציג תוכניות מדיניות וביטחוניות מסוג אחד ולאחר שקיבל את אמון הציבור לכהן כראש ממשלה, הפך את עורו. זו אינה תבונה מדינית, זו נכלוליות פוליטית. אינני משוכנע שגבאי יכול לעשות זאת כיום במפלגת העבודה, מבלי שיודח ממנה לאלתר. מכל מקום עליו לחתור לכך ולהכין את דעת החברים בה שהכרעות בנושאים אלה יעמדו על הפרק בבחירות הבאות. לא יהיה די בסיסמאות מצועצעות המתיימרות להסתיר את מהותה האמיתית של מפלגת העבודה "המתחדשת".
ויכוחים בשאלות אלה מתנהלים גם בליכוד. חלק מהם משמש את השמאל המתחסד לניגוח מפלגת השלטון מבלי להבין שבכך הוא יורה לעצמו ברגל. בעצם העובדה שבני בגין מתבטא בנושאים עקרוניים בניגוד לקו המפלגתי המקובל אין שום רע, כל עוד הוא מקבל את הכרעת התנועה ונותר חבר בה. בעבר היו חברים כציפי לבני,
דן מרידור, מילוא ואחרים שלא הצליחו להשלים עם הכרעות הנוגדות את דעתם ופרשו; גם זה בסדר. המפלגה סוברנית לבחור את דרכה וכל חבר יחליט על-פי בחירה זו אם הוא מקבל את הדין ונשאר בה, או עוזב. כל עוד הדיון גלוי ופתוח, הוגן ותרבותי, הכל כשורה. הימין לומד בהדרגה למשול ולממש את הבטחותיו והתחייבויותיו לבוחריו. זו תופעה חיובית שמשרתת את הדמוקרטיה. מאידך-גיסא, מניפולציות נכלוליות, שקרים וגניבת דעת, שנקט בהם השמאל בעבר ולהערכתי מתכוון לחזור על כך שנית בהנהגת גבאי, הם ההפך הגמור מדמוקרטיה חיובית. העובדה במהותה לא תשתנה גם אם כל חבר מפלגה בשמאל יאמר שלוש פעמים ביום: "חופש הדיבור" ו"זכויות האדם".
