כברת הארץ הזו שעליה אנו חיים, הידועה בעולם בתור "ישראל", החליפה במהלך השנים, את שמה פעמים רבות. בעבר הרחוק היא נקראה פלשת, על שם הפלישתים שהתגוררו בה. אחר כך, כאשר צבאות הגנרל אלנבי כבשו את הארץ מידי כוחות הצבא הטורקי, אימצה בריטניה את השם פלשתינה/א"י. השם המפורש הזה הודפס על שטרות הכסף שהנפיקה הממלכה המנדטורית לשימושם של כל אלה שהארץ הזו הייתה ביתם. וכדי שלא תהיה טעות חשוב להסביר כי משמעות המונח א"י הינה שהמדובר ב"ארץ ישראל", כלומר שהיא הארץ השייכת לבני ישראל. כאשר הוקמה המדינה ב-1948 היא הוציאה לשוק שטרות כסף חדשים מטעם "בנק
לאומי לישראל" וזה היה הכסף ששימש את כל התושבים שגרו בגבולות של המדינה החדשה. לעומת זאת פלשתינה שנותרת בחסות השלטון של הממלכה הירדנית, מעולם לא הייתה מדינה. המונח "מדינה פלשתינית" הוא הגדרה טכנית שמשמעותה: "מדינה שהתנועה הלאומית הפלשתינית שואפת להקים" אך מעולם לא קמה.
היום, קוראי היקרים, אינני מתכוון לשעמם אתכם בעובדות גאוגרפיות היסטוריות. היום אני רוצה לספר לכם סיפור מרתק על מעשה שהיה ושאני הייתי חלק ממנו. אבל תחילה דרוש הסבר, לפחות לכל מי שנולד בסמוך למועד הקמת המדינה, לפני ואחרי.
האגדה שערביי ישראל נמלטו מהארץ עם פרוץ מלחמת השחרור בתקווה שיחזרו בהקדם לביתם, כפי שהבטיחו להם מנהיגים חסרי אחריות, היא רק אגדה. רבים לא נמלטו והם חיים בינינו עד עצם היום הזה. לדוגמא: ערביי גב הכרמל הדרומי כמו אום אל זינאת ואום אל פאחם, כמו גם ערביי פארדיס, ערביי ג'יסר זרקה ועוד. אבל לא רק הם. ישוב שסיפורו יחיד ומיוחד היה הכפר איגזים, כיום כרם מהר"ל, השוכן כ-17 ק"מ מדרום לחיפה במדרונות המערביים של הכרמל. נכון שעם פרוץ המלחמה נמלטו תושביו איגזים לגב הכרמל. אבל עם תום הקרבות הם חזרו לבתיהם וכבר היו משוכנעים שהכול בא על מקומו בשלום. אולם לצה"ל היו תוכניות אחרות. שבועות אחדים אחרי החזרה הביתה הופיעו באיגזים מספר קציני צה"ל והודיעו לתושבים המופתעים: פנו את הכפר כי הוא דרוש לנו כ"שטח-אש" לצורך אימוני הצבא.
"לאן נלך?" שאל המוכתר.
"לכל מקום שתבחרו" הייתה התשובה הלקונית.
בחוסר ברירה הם הלכו. רובם נדדו לפארדיס וחלקם עלו לרכס הכרמל. אחד נשאר, עם אשתו וילדיו, אך לא בכפר. הוא מצא לעצמו חלקה נאה על גדת אחד הערוצים היורדים מן הכרמל, לא רחוק מאיגזים, והקים עליה צריף פח, ממש על גבול חווה פרטית הקרויה "מקורה" שהייתה שייכת לעורך דין חיפאי עשיר בשם מחמוד אל-מאהדי. שמו של המגורש הזה היה אבו-עזיז כמנהג המוסלמים המכנים את האב על שם בכור בניו. הוא רכש לעצמו עגלה דו-גלגלית וחמור צעיר שיוביל אותה.
אבו עזיז היה אחד מנכבדי איגזים כיוון שהיה שוחט הבקר והקצב של הכפר שכולו היה בנוי בתי אבן. ביתו היה הגדול והנאה בין הבתים. חשוב לזכור כי באותם ימים לא השתמשו התושבים במקררים חשמליים, כי חשמל לא היה. הם נהגו להשתמש במה שהיה קרוי "ארונות קירור" אותם הציבו במרתפים הקרים ובהם אכסנו את בשר הבקר שהיה מזונם העיקרי, יחד עם הפיתות תוצרת בית שאפו הנשים על הטאבון אותו חיממו באש מגזרי-עצים.
לא עברו חודשים אחדים ולהפתעת המורחקים מהכפר הסתבר, כי במקום שטח אש נחתו באיגזים כמה עשרות עולים חדשים מארצות אירופה שמיהרו להתנחל בבתי הכפר. ואם למישהו היו חלומות על האפשרות לשוב היו אלה חלומות שווא.
באותה עת התגוררתי ב"מקורה" בתקופה שהייתי מרצה באוניברסיטת חיפה ועסקתי בכתיבת ספר לימוד בתקשורת בשם "עיתונאות - החופש להתבטא במדויק". בשעות הפנאי נהגתי ללכת לצריפו של אבו-עזיז שמפאת כבודו נהגנו לכנותו בתואר "שייך". הוא היה מארח למופת. את פגישותינו הקדשנו לענייני היום. הוא סיפר לי על תולדות איגזים ואני סיפרתי לו מה קורה במדינה, על עברה של "מקורה" ואיך אני התגלגלתי אליה.
"מקורה" היא חווה בשטח של כ-1500 דונם השוכנת בלבו של לוע הר געש קדום. היא מוקפת הרים שעליהם צומחים עצי זית עתיקים וכלניות בכל צבעי הקשת, לא רק אדומות. נגישה ברכב לחוות אפשרית רק מכיוון מערב, אך ממזרח למערב מוביל אפיק נחל. במרכז הלוע רחב הידיים מתגבהת גבעה, שכנראה הייתה תולדת ההתפרצות הגעשית האחרונה שקפאה בזמן. שנים רבות הייתה החווה בבעלות משפחת מחמוד אל מהאדי שרוב שטחי איגזים היו שייכים לה. חלומו של מחמוד היה להקים בחווה גן עדן פרטי ולכן נטע בה עצי פרי מכל מין: אגוזים הודיים, תאנים, תמרים, שקדים, גפנים, תפוזים, תפוזים ננסיים, מנדרינות, אנונות, אבוקדו ומה לא. אהבתו הגדולה הייתה לטייל בין העצים ולטעום מפרים. מי שתיה ורחצה נשאבו מן המעיין שבמורד הדרך אל ערוץ הוואדי שירד מן הכרמל. בניגוד לתושבי איגזים שעזבו את כפרם ב-1948 עו"ד מחמוד אל מהאדי נותר עם בני משפחתו בחווה, והמשיך לקיימה עד אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. באותה שנה כאשר רוב תושבי חיפה היהודים לא נזקקו לשירותיו כיוון שפנו לפרקליטים יהודים, הוא נקלע לקשיים כלכליים וביקש למכור את החווה. בתום משא-ומתן ממושך, נמכרה החווה לקק"ל ב-1956. אל מאהדי הבין אז שהקמת מדינת ישראל אינה תהליך הפיך והחליט לרדת מן הארץ. הוא "ארז" את משפחתו, מימש את נכסיו וירד לארה"ב שם קיווה למצוא עתיד חדש.
תושבי כרם מהר"ל, שאדמותיהם נושקות לאדמות החווה, האמינו כי שטחי החווה יועברו לידיהם, כפי שהבטיחו להם הגורמים המיישבים, אך אמונה זו לא התממשה. בסופו של דבר הופרה ההבטחה וקק"ל מכרה את החווה לפרקליט הצמרת עו"ד יעקב סלומון, נכדו של יואל משה סלומון. לאחר שיצאה העסקה אל הפועל, שיכן סלומון בחווה את בתו רוני ובעלה איתן רילוב. החווה שיועדה להיות בית מגורים למשפחה הצעירה ננטשה לאחר שבני הזוג התגרשו ואחד משני בניהם, גיא רילוב, מחזיק בה עד היום, אף כי אינו גר בה אלא בקיסריה.
באותם ימים הייתי מיודד עם יעקב סלומון ותמיד מצאנו שפה משותפת, בעיקר בסופי השבוע כאשר נהג לבקר בחווה כדי לנוח ועל-מנת לפגוש את שותפו לעדר הבקר הגדול רחביה אלטשולר איש בנימינה.
מנקודת זמן זו נפתח הסיפור האקטואלי עד היום, שיש בו מוסר השכל לכל מי שחי בארץ הזו וגם לכל מי שקשור בענייני המו"מ שלא קיים בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית. יום אחד כאשר ישבנו לפתח צריף מגוריו, הפתיע אותי "השייך" בבקשה שעד אז לא שמעתי מפיו כמותה.
"בוא אתי - אמר לי - וניסע יחד על עגלתי הקטנה אל הצרכנייה של כרם מהר"ל שם אני קונה שמן, סוכר וקמח. אני רוצה שתדע שהצרכנייה הזו שוכנת בבית שהיה שלי לפני שגירשו אותנו".
כמובן שהסכמתי כי הבנתי שמאחורי אמירה זו מסתתר סיפור מעשה. גם החמור הסכים. אט אט התקדמנו אל מעבר לרכס וירדנו אל הצרכנייה. העובדים במקום קידמו את פניו של "השייך" ב"אהלן וסהלן" לבבי כיוון שהיה לקוח קבוע. לאחר שהשלים את הקניה יצאנו לדרך בחזרה. אנחנו לא מיהרנו וגם החמור פסע לאיטו. עוד אנו זוחלים לא יכולתי להתאפק ושאלתי, במחווה ידידותית, כשידי חובקת את כתפו: "אבו עזיז ידידי, יש לי שאלה אישית. אפשר לשאול?"
"בין חברים הכל מותר" השיב חברי שב השיער.
"מה קורה לך בלב פנימה, כאשר אתה רואה שהמדינה נתנה את ביתך לשימושם של יהודים עולים חדשים ולא אפשרה לך לחזור הביתה?" שאלתי כשאני משתדל להגות את המלים אחת אחת כדי שיבין בדיוק למה כוונתי.
אבו עזיז ידידי ענה לי בפתיחות גמורה. "הלב נשבר לי. בבית הזה נולדתי וגדלתי. הוא שלי".
"ומה אתה מתכוון לעשות?
"שום דבר" ענה בשלווה כמשלים עם גורלו אך הוסיף כדי להדגיש "שום דבר בכלל".
"אל תכעס אם אומר לך שאינני מאמין" הגבתי.
"תאמין. תאמין" - צחק ה"שייך" - "אמונתי מנחה אותי לצפות פני עתיד ואסביר לך למה אני מתכוון. עכשיו אין לי מה לעשות כי הכוח בידיכם לכפות עלי את המציאות החדשה. ואולי גם בימי חייהם של נכדיי אי-אפשר יהיה לעשות משהו. אבל בעזרת אללה, יבוא היום ואפשר יהיה".
"אבל זה לא יהיה בימי חייך" אמרתי.
"אתה צודק - הסביר אבו עזיז - אנחנו המוסלמים עם סבלן. אנחנו נמתין אפילו אם זה ייקח אלף שנה. בסוף הכוח יהיה בידינו ואנחנו נחזור אל אדמותינו ובתינו".
"ומה יהיה גורלנו, היהודים?"
"כמו שעשיתם לנו, נעשה לכם. גירוש, זה מה שיהיה".
"ולאן נלך?" שאלתי בדאגה.
ידידי צחק בקול רם. "אשיב לך" אמר כשעיניו בוהקות "כפי שאמר קצין הצבא שלכם למוכתר שלנו "לכל מקום שתבחרו".
נוכח דברי האמת הכנים האלה השתקענו שנינו בשתיקה אבל נותרנו ידידים.
סוף דבר: כל מי שחושב שהבעיה היחידה המפרידה בינינו לבין הפלשתינים היא המחלוקת העמוקה על אודות "זכות השיבה" - אינו מבין את המציאות. אחרי שיממשו את "זכות השיבה", אם נסכים לכך, ידרשו הפלשתינים לקבל לרשותם את כל נכסיהם הנטושים ואחר כך יגרשו אותנו. לאן? הם יאפשרו לנו לממש את "זכות הבחירה".
