ככל שמרבים לצטט במקומותינו את הביטוי הבנאלי "שלטון החוק", כאילו הוא מבטא ייצוג אמיתי של שלטון מונחה חקיקה בהליכי השפיטה שלנו, מתברר שהמצטטים מתכוונים לדבר-מה אחר; כל אחד לפי טעמו, אמונתו או צרכיו המיוחדים.
המניע לכתיבת דברים אלה הם ציטוטים בתקשורת המגויסת מפי היועץ המשפטי ל
ממשלה,
אביחי מנדלבליט, בהופעותיו האחרונות בהקשר זה. דומה שגם הוא וגם מצטטיו, הפכו דיון לגיטימי לאיל ניגוח כנגד ראש הממשלה, נתניהו. גם אם לא התכוונו לכך, העיתוי בו בחרו היועץ ופרקליט המדינה להתדיין בסוגיה הוא הנותן.
מי שעושים עבודתם נאמנה, כפי שמעידים היועץ ופרקליט המדינה על עצמם, אינם זקוקים לקריאות עידוד מהיציע. אנו על סף הכרעות מהותיות בנושאי מדינה, חברה, תקינות שלטונית ושלטון חוק אמיתי. דווקא בעיתוי כזה חייבים "הכוהנים הגדולים" של מראית העין, להיזהר בלשונם ובעמדות שהם נוקטים.
ב"אקטיביזם השיפוטי" שירד על ישראל בשנות ה-90, במחטף של "חוק זכויות האדם" ו"
חופש העיסוק" ופרשנויותיהם, הביטוי "שלטון החוק" אינו מתכוון דה-פקטו למעמדו של הדין בהליכים המשפטיים, אלא למעמדו של השופט כתחליף למחוקק. זו מציאות מטרידה ולטעמי גם אנטי-דמוקרטית.
"היועץ המשפטי לממשלה" הוא פקיד בכיר, שבידיו סמכויות מפליגות - לדעת רבים מפליגות מדי. לא אחת הוא ופרקליטות המדינה הכפופה לו, מפליגים על-כנפי הדמיון במלחמת דון-קישוטים במחוקקים. התירוץ הרגיל הוא הגנה על החלשים, אלא שלא קיים דין המגדיר זאת בתחומי אחריותם ולא קיים חוק הקובע מיהם חלשים ועד כמה או כיצד ראוי להגן עליהם. החלטות שאינן במסגרת הדין אינן "שלטון חוק" אלא שלטון השופט או המתיימר לפסוק מה נכון וראוי על דעת עצמו. יש בהתנהלות זו מידה מפליגה של אגו-מאניה.
בראייתי את הדמוקרטיה כפשוטה: שלטון העם, ע"י העם, למען העם - אני מוצא צורך לחזור ולהדגיש שהעם הוא הריבון. הכנסת, הנבחרת על ידו, מקבלת מידיו מנדט לחוקק חוקים ועל-כן היא המחוקק ואין בילתה. כל הפרשנויות המתגודדות סביב אמת יסודית זו, מייצגות מאבקים על עוצמה פוליטית. מאבקים אלה מנוהלים בכלים משפטיים, תקשורתיים או אקדמיים כאלה ואחרים, תוך ניסיון להסתיר את מטרת-האמת של הזועקים "זאב", "זאב" - אינטרסים סקטוריאליים ופרטניים.
אין שום רע בשינוי או עידכון חקיקה. מטעמים מעשיים רצוי לא להרבות בכך יתר-על-המידה, והעצה "סוף מעשה במחשבה תחילה" טובה מאוד גם כאן. כל עוד החקיקה נעשית בגלוי, במסגרות המיועדות לכך (הכנסת וועדותיה), תוך שמיעת דעות ועמדות מגוונות ובכפוף לדיון מסודר וגלוי עם החלטות מנומקות ומתועדות כראוי - העניין אפילו חיובי. אין סיבה להישאר במסגרת חקיקה לקויה רק לטובת שימור "סטטוס-קוו" חסר ערך או מזיק.
אין צורך להציל את ראש הממשלה כטענת חלק מיריביו, מפני שאם העובדות יוכיחו שהוא אינו נקי-כפיים, פרשנות משנית לא תועיל לו. מאידך-גיסא, גם אין רשות וזכות לאיש להדיחו בנימוקי סרק, לאחר שנבחר ע"י רוב הציבור וקיבל אמון הכנסת ובכללם זה יריביו שאצה להם הדרך. מבחינה דמוקרטית טהורה, היעד הוא שלטון רצוף במשך קדנציה שלימה ובסופו בחירות חדשות, בהן יחזור הציבור וישקול את עמדותיו ויחליט. יש מקרים חריגים גם בכללים אלה, אבל הם אינן כוללים את קוצר הרוח של יריבי הממשלה או ראש הממשלה.
"החוק הצרפתי" איננו המצאה ישראלית. אפשר שהוא אינו רצוי לנו ואפשר שדווקא להפך. הדיון צריך להיות ענייני ובכל מקרה אין סיבה שלא לדון בו לגופו של העניין.
המשטרה היא גורם חוקר שזו מומחיותו; היא איננה גורם משפטי. יש להעמיד לרשותה את הכלים האמצעים וזמן סביר לעריכת חקירה ממצה אך אפקטיבית, מול כל אדם או ישות משפטית במדינה. התנאים המסייגים הם: אין גוררים רגליים, הדברים נשמרים בידי המשטרה ואינם הופכים, תוך הפרת החוק, ל"רכוש הציבור" בטרם עת. ההליכים מבוקרים כהלכה, מתועדים בקפידה, מנוהלים כראוי במגבלות הדין, כפופים לביקורת ציבורית - עיתונאית או אחרת. "שלטון החוק" חייב לחול גם על עיתונאים, אין יוצאים מן הכלל או מיוחסים. חובת כל הגורמים המעורבים בחקירה היא למנוע ניסיונות להשפיע על תוצאותיה או ממצאיה על-ידי גורמים חיצוניים למעגל החקירה הפעילה.
החוק המבקש לאסור על המשטרה להגיש המלצות עם פרשנות משפטית לממצאי החקירה, נכון ביסודו. המלצות נתפסות במקרים רבים ע"י הציבור "כפסק דין" או כחוות-דעת משפטית מחייבת - זה איננו המצב בפועל. המלצות עשויות להשרות אווירה ודעה קדומה ולגבש עמדות שלעיתים אין להן שום אחיזה במציאות. אין להתיר התהוות מציאות זו, מפני שהיא עשויה בנקל להפוך לעיוות-דין, עינוי-דין או שניהם.
ההחלטה אם יש בממצאי חקירה ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, היא בידי הפרקליטות והיועץ-המשפטי ורק בידיהם. אין צורך לעזור להם בכך; למעשה אסור לעזור להם. עליהם לשקול כל מקרה לגופו, בהתאם לנורמות המקובלות עליהם תמיד ולקבל את החלטתם. אין מקום להשפעות נוספות או אחרות בהליך זה.
נתקלתי בעבר בציטוט דבריה של שופטת בכירה (שאינני זוכר כרגע את שמה) שהעירה לעו"ד בבית המשפט בו ישבה בדין, כאשר הזכיר את המושג "דין-צדק", שאין בבית משפט דין-צדק, יש "שלטון החוק". אינני מקבל קביעה זו ואינני רואה סתירה בין הדברים. יש בהם דווקא השלמה, שהמוסר היהודי עומד עליה בהרחבה. "שלטון החוק" הוא המותר והאסור על-פי הדין ומה דינו של המפר את הוראות החוק. דין-צדק נוגע לניקיון ההליך השיפוטי ולרצון לנטרל מתוצאות המשפט כל גורם שאיננו שייך ישירות לנושא הדיון המשפטי. כשמתקיים שוויון אמיתי לפני החוק של הכל וכולם, אנו קרובים עד כדי נגיעה ל"דין צדק".
במקום לנסות ולבלום את המחוקק בעבודתו, מוטב ישקיע היועץ המשפטי לממשלה את מיטב זמנו, מרצו ויכולותיו, בחקירות שממצאיהן באים לפתחו ובקבלת ההחלטות "הנקיות" ביותר שהוא מסוגל להוציא מתחת לידיו. בכל מקרה, אני מקווה שהמחוקקים לא יתרשמו מטענותיו כשהן חורגות ממרחב תפקידו ויפעלו ללא משוא פנים ועל-פי שיקול דעתם בתחום הנתון להם כמחוקקים.
