הר הצופים הינו הפסגה ההררית הגבוהה שממנה ניתן לצפות על ירושלים בכל הדרה, לראות את העיר העתיקה מוקפת החומה, על צריחי כנסיותיה ומסגדיה, וגם את העיר המתחדשת שנבנתה והתרחבה מאז מלחמת העצמאות. מפסגתו הגבוהה של ההר (826 מטרים) יכלו עולי הרגל הבאים אל העיר לחזות, בהתפעמות הנשמה, בבירת הנצח של עם ישראל. שנים רבות היה ההר מובלעת בתוך שטח ירדני שתופעלה והוחזקה כמו "ממלכה" נצורה ומבודדת, המקיימת את עצמה. בהתאם להסכמי שביתת הנשק מ-1949 נקבע, כי ישראל לא תוכל להחזיק במתחם ההר יחידות צבא, אך סוכם שתתאפשר נוכחות של 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד ו-35 אנשי סגל אזרחים.
בפועל הוחזק ההר כיחידה צבאית חשאית שכונתה "מצוף 247" ובראשה עמד קצין בדרגת סא"ל, אף הוא מוצג כשוטר. הקצין הזה כונה בתואר "
מלך" ואילו אנשי הסגל הקבוע נקראו "בני המלך". במשך שנים רבות היה מפקד ההר סא"ל מנחם שרפמן. כיוון שהמחופשים לשוטרים היו אנשי מילואים שגויסו לחודש ימים עמד בראשם מפקד פלוגה שהוצג בדרגת פקד משטרתית שגם הוא זכה בתואר ייחודי - "הנשיא". גם אני זכיתי לשרת תחת פיקודו של "המלך" הבלתי מעורער של ההר. כיוון שבאותם ימי עבר רחוקים הייתי מפקד פלוגת מילואים עליתי להר ומוניתי ל"נשיא".
בהסכם בין ישראל לירדן נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה להעברת אספקה ולהחלפת אנשי צוות ההר והמילואימניקים. השיירה כללה שלושה כלי רכב: שני משוריינים ומשאית שהובילה אספקה. בירידה מההר הובילה המשאית ספרים ייחודיים מבית הספרים הלאומי אשר נמסרו לספריות האוניברסיטה העברית בירושלים. השיירה שנעה באבטחת יחידות או"ם, יצאה מ"מעבר מנדלבאום". היום כבר מותר לגלות כי למשוריינים אלה הייתה תחתית כפולה שבה הוברחו להר כלי נשק כבדים יותר, כמו מרגמות ומקלעים.
פרט לעובדה שההר היה "מובלעת נצורה" היה בו עוד יחוד. מפסגתו לכיוון דרום ניתן היה לראות היטב, עד לפרטי הפרטים, את ירושלים, ואילו ממזרח, מכיוון האמפיתיאטרון של האוניברסיטה הנטושה, השתרע אל מול עיני הצופים שטח נרחב ממדבר יהודה, כולל ים המלח. לנו, השוטרים, שהתגעגענו אל משפחותינו, היה עוד עיסוק, פרט לשמירה ולפטרולים בנתיב סובב-הר. אחדים מאתנו ואני בהם, היינו יושבים ליד בית הספרים על שם הרב יהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית, והנשיאּ הראשון של האוניברסיטה העברית. אחוזי געגועים הביתה וכמהים אל ירושלים הכבושה בידי הלגיון הירדני, קרובה ממש כמטחווי קשת ורחוקה מי יודע עד מתי, ושרים לעצמו שיר כמיהת-נפש בשם "מעל פסגת הר הצופים", שכתב המשורר אביגדור המאירי ונעימתו הייתה ידועה לכל ילד ישראלי. וזו הייתה תמצית מילות השיר, שגם כיום, אחרי הצהרת הנשיא טראמפ ש"עיר הכיסופים" ירושלים היא בירת ישראל, אין כמותם לתאר את עוצמת הקשר הרגשי אל העיר שחוברה לה יחדיו.
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, אֶשְׁתַּחֲווֶה לָךְ אַפַּיִם.
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ, לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ! וכך היינו שרים, לעתים רק מזמזמים ולפעמים אף בוכים בערגת נפש. היום השתנו הדברים. ירושלים הפכה לסלע מחלוקת מדממת בין מאמינים משתי דתות - יהודים ומוסלמים, הנאבקים על אותה חלקת אדמה של "הר-הבית" וכל אחד מהצדדים הניצים טוען "כולה שלי". כאשר האופציה של "יחלוקו" אינה באה בחשבון.
אך מבלי משים, נרמז בזמר הישן הזה ציווי שכיום מופנה למדינת ישראל והוא נחבא במלים: "מחורבותייך אבנך". נכון שסביב לירושלים נבנו שכונות רבות המאכלסות רבבות יהודים, אבל חלקים נרחבים של בירת הנצח נראים מוזנחים ונטושים, כאילו עדיין לא שבנו אל "בורות המים" והמלאכה עוד רבה לעשות כדי שגם המראה החיצוני של העיר הזו יעטה פנים של יופי והדר. ואולי עד שתבוצע המשימה ראוי שנוסיף מלה אחת לשיר ומעתה נזמר "שלום לך הבירה ירושלים".
