ארץ ישראל הייתה תחת כיבוש ערבי רק כ-400 שנים הארץ הייתה תחת כיבוש ערבי מ-640 עד 1099 בלבד. לאחר מכן נכבשה הארץ ע"י הצלבנים והייתה תחת כיבוש נוצרי. ב-1187 ניצח סלאח א-דין שהיה כורדי מעירק את הצלבנים וממלכת הצלבנים התחלקה לשניים כשרוב השטח בידי שליט כורדי. יורשיו האיובים - הכורדים המשיכו לשלוט בתחומי ממלכתו. הממלכה הצלבנית - נוצרית וממלכת האיובים - הכורדים חוסלה ע"י הממלוכים-התורכמנים ב-1260 אם כי חלקה האחרון של ממלכת הצלבנים חוסל רק ב-1290.
הממלוכים-התורכמנים שלטו בארץ מ-1260/90 עד 1516 כאשר העות'מאנים- התורכמנים כבשו את הארץ ושלטו בה עד אוקטובר 1918 כאשר נוצחו ע"י הצבא הבריטי. בקיצור, מדובר בכיבוש ערבי של כ-400 שנים ובכיבוש מוסלמי - לא ערבי של 758 שנים מ-1260 עד 1918.
כיבוש ללא בהתיישבות הערבים שכבשו את הארץ ב-640 לא מיהרו להתנחל בה. על-פי הערכתם של
יעקב שמעוני ויצחק בן צבי התיישבו בארץ כ-30,000 במספר ערים ומשה שרון ואחרים הוכיחו שהשבטים הבדווים שהיו צבא הכיבוש העדיפו להחנות את אוהליהם בגבולות הארץ על גבול המדבר ולא בתוכה. כל עוד שילמו השליטים הערבים לבדווים הם נשארו במקומם. לאחר שהשליטים העבאסים ביטלו את התשלום שבטים בדווים פלשו לארץ, שדדו ורצחו ושיבשו את חיי הכפריים ושיירות הסוחרים והצליינים. השליטים הערבים לא ניהלו מדיניות איסלמיזציה בכפייה מלבד בתקופות קצרות אם כי החל תהליך הדרגתי שנמשך מאות שנים של התאסלמות הנוצרים. בעת הכיבוש הצלבני פחות מ-50% מהנוצרים התאסלמו וחלק מהמיעוט השומרוני.
משה גיל קבע שהארץ הייתה תחת כיבוש ערבי אבל לא הייתה ארץ ערבית מאחר שרוב תושביה היו נוצרים - לא ערבים.
בתקופת הכיבוש הצלבני עדיין היו הנוצרים הקבוצה האתנית- דתית הגדולה ביותר. הרוב נוצרי חוסל תחת הכיבוש הממלוכי ע"י מעשי טבח, בריחה מהארץ, רדיפות וכפייה דתית וע"י המגיפה השחורה. עד בערך אמצע המאה ה-14 הפכו הנוצרים למיעוט והמוסלמים הפכו לקבוצה הגדולה ביותר. המוסלמים היו מורכבים מצאצאי הערבים, מנוצרים שהתאסלמו, מבדווים וממהגרים מוסלמים שהגיעו לארץ בעידוד השלטון האיובי והממלוכי. אבל, בשלהי הכיבוש הממלוכי סבלה הארץ ממצב כלכלי וביטחוני ירוד ומספר תושביה הלך והצטמק. ערב הכיבוש העות'מאני נותרו בארץ כ-123,000 תושבים וכ-80,000 מתוכם היו מוסלמים. הארץ הייתה דלת אוכלוסין ושוממה.
מהכיבוש הערבי ב-640 היה תהליך של התמעטות האוכלוסייה ומכ-3,000,000 תושבים ערב הכיבוש הערבי נותרו כ-500,000 בעת הכיבוש הצלבני וערב הכיבוש העות'מאני נותרו כ-123,000 בארץ ישראל המערבית.
בתקופת הכיבוש העות'מאני היה שיפור זמני במצב במאה ה-16 אך משלהי המאה ה-16 עד שלהי המאה ה-19 סבלה הארץ ממצב כלכלי קשה וממצב ביטחוני גרוע ביותר עקב פלישות בלתי פוסקות של שבטים בדווים שפגעו בכפריים, שדדו את רכושם, רצחו, ופשטו עם עדריהם על השדות. כפרים רבים נינטשו והכפריים ברחו להרים. העמקים ומישור החוץ הפכו לאזור הפשיטות של הבדווים. האוכלוסייה גדלה בקצב איטי עד שלהי המאה ה-19 כאשר החל גידול משמעותי במספר התושבים מכ-300,000 בסוף המאה ה-16 ל-689,000 ערב מלחה"ע הראשונה. החוקרים קבעו שהגידול העיקרי היה במספר המוסלמים. מתוך 525,000 מוסלמים ב-1914 כ-50% היו מהגרים מוסלמים - לא ערבים וערבים מארצות ערב וגם "הוותיקים" היו רובם צאצאי מהגרים. אבל, הארץ עדיין הייתה דלת אוכלוסין ושוממה בהשוואה לכושר הקליטה שלה כפי שהתברר תחת ממשלת המנדט ומדינת ישראל.
ירושלים הייתה עיר יהודית במשך 1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד חורבנה של ירושלים בידי הבבלים ב-587 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר יהודית. היא חזרה להיות עיר יהודית ב-538 לפנה"ס בעקבות הצהרת בלפור והייתה עיר יהודית עד לחורבנה של ירושלים בידי הרומאים ב-70 לסה"נ.
ירושלים לא הייתה עיר ערבית/ מוסלמית תחת הכיבוש הערבי (640 - 1099) עד הכיבוש הערבי, כלומר מ-70 עד 640 לסה"נ - קרוב ל-600 שנים- היו תושביה נוצרים. לאחר הכיבוש הערבי עשו השליטים הערבים מאמצים להפוך את ירושלים לעיר מוסלמית ע"י יצירת מסורות איסלמיות והזמנת מוסלמים להתיישב בעיר.
יצירת מסורות איסלמיות השליטים הערבים פעלו ליצירת מורשת מוסלמית בארץ. האומיים שאפו להפוך את ירושלים מעיר בעלת רוב נוצרי ואופי נוצרי לעיר מוסלמית וכתחליף למכה. ב-685 בנו האומיים את כיפת הסלע על חורבות בית המקדש והפכו את המקום לקדוש למוסלמים במטרה להתחרות במרכז הדתי במכה, שהיה תחת שלטון מתחרה, והיהודים איבדו סופית את אחיזתם בהר-הבית. יחסי האיבה בין שליטי חצי האי ערב לבית אומייה הם שהכתיבו את המאמץ להפוך את ירושלים לתחליף למכה. במסגרת המאמץ לפיתוח מסורות הקושרות בין ירושלים והאיסלאם, הוכנסה המסורת על ביקורו הלילי של מוחמד בירושלים. למשה שרון יש הסבר אחר לגבי הסיבה להקמת כיפת הסלע.
לדעתו הוא הוקם כדי להפגין את עליונותה של הדת החדשה על הדתות הישנות, היהודית והנוצרית. מאותה סיבה עודדו האומיים התיישבות מוסלמים בירושלים, אבל על-פי עדותו של הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, מסוף המאה ה-10, המאמץ לא זכה להצלחה יתרה. לעומת זאת מספר היהודים גדל. גם השליטים העבאסים והפאטימים המשיכו בטיפוח מורשת ירושלים כעיר מוסלמית. בשלב הראשון הושאר שמה הרומי של ירושלים, איליה קפיטולינה, ואח"כ הוחלף שמה לבית אלמקדס (בית המקדש), ומאוחר יותר לאלקודס (קודש, בערבית).
השליטים הערבים עודדו מוסלמים להתיישב בירושלים אבל על-פי עדותו של הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, מסוף המאה ה-10, המאמץ לא זכה להצלחה יתרה. תושבי העיר היו נוצרים ומספר היהודים גדל.
היו נוצרים שעזבו את העיר אבל רובם נשארו והתגוררו ברוב השטח של ירושלים בשכנות מעורבת עם מוסלמים וערבים עד לסוף התקופה המוסלמית כאשר המוסלמים עברו לאזורים אחרים בעיר. הנוצרים נירדפו . עיקר ההרס והנזק נגרם כתוצאה מפעולות עוינות של מוסלמים שכללו מעשי שוד, הרס בידי השלטונות, ולעתים מעשי רצח ופרעות. המצב החמיר בשל המיסים הכבדים שהוטלו על מוסדות הדת.
היהודים, שנאסר עליהם לגור בעיר מאז 70 לסה"נ קיבלו רשות לחזור ולהתיישב בעיר. 70 משפחות עברו לגור בשכונה בדרום העיר ליד הר-הבית ושעריו. לקראת תום התקופה עברו יהודי העיר להתגורר בחלק הצפון מזרחי של ירושלים, שם השתתפו בהגנת העיר בעת המצור הצלבני וספגו את מלוא עוצמת ההתקפה שהביאה לכיבוש העיר.
לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים הרוב בירושלים. לאורך התקופה התגוררו היהודים בדרום העיר. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אלמלכ הציב חיילים מוסלמיים כחייל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם.
ירושלים הייתה עיר נוצרית תחת הכיבוש הצלבני (1099 - 1190) תושבי העיר הלא- נוצרים נטבחו ע"י הצלבנים ובעיר נותרה אוכלוסייה נוצרית. כיבוש העיר ע"י הצלבנים הביא לחיסול הקהילה היהודית ועל היהודים נאסר לגור בעיר. הצלבנים עודדו הגירה ונוצרים מהאזור החלו להתיישב בעיר ומספרם הכולל של הנוצרים היה בין 20,000 ל-30,000
ירושלים הפכה למוסלמית תחת האיובים (1190 - 1260) בשנת 1190, שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים על-ידי סלאח א-דין, נוסדה מחדש קהילה יהודית בעיר.עם כיבוש ירושלים על-ידי האיובים השתנה המצב המשפטי והחלה תקופה של סובלנות כלפי היהודים. סלאח א- דין הזמין את היהודים לחזור לירושלים לאחר שכבשה ובירושלים חזרה וקמו שלוש קהילות יהודיות.
המאבק בין הצלבנים למוסלמים על השליטה בארץ הסתיים והארץ הפכה לארץ קדושה למוסלמים. לאחר ניצחונו של סלאח א- דין החלה עלייה לרגל לארץ מעירק, מצרים, אסה"ק וארצות נוספות. העלייה לירושלים נחשבה לחג' קטן בהשוואה לחג' הגדול של העלייה לרגל למכה. סלאח א- דין בנה מקלטים כדי לארח את עולי הרגל.
ירושלים עיר מוסלמית תחת הממלוכים (1260 - 1516) העיר הפכה לעיר מוסלמית אך היו בה קהילות יהודיות ונוצריות בירושלים. היחס לנוצרים נחלק לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, עד אמצע המאה ה-14, החשש הממלוכי המרכזי היה מפני מסע צלב נוסף שיגיע מאירופה, ולכן הם דיכאו ביד קשה את הנוצרים האירופים. התקופה השנייה התחילה בשנות הארבעים של המאה ה-14, כאשר הם קיבלו כתב זכויות שנקנה בכסף רב ששולם לממלוכים על-ידי האפיפיור. כתב הזכויות החזיק מעמד רק באופן זמני.
המוסלמים היו למיעוט בתקופה העות'מאנית (1516 - 1918) הנתונים הם של חוקרים שונים בעלי הערכות שונות אך הם נותנים תמונת מצב - ראו טבלה מצורפת בתחתית.
נתונים ל-1922 ו-1948 (תקופת המנדט) 1922 33,971 14,699 13,413 62,578
1948 100,000 25,000 40,000 165,000
המצב כיום:
2012 660,200 16,500 310,300 987,400
סיכום
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה המוסלמים היו רוב בעיר רק בתקופת האיובים והממלוכים, בין 1190 ל-1516, כלומר במשך 326 שנים. הנוצרים היו רוב בעיר בתקופה הביזאנטית לאחר ניצורם של הפגאנים מהמאה ה-5, במרבית התקופה הערבית ובתקופה הצלבנית, מהמאה ה-5 עד 1190, התקופה האיובית. כלומר, כ-600 שנים.
בתקופה העות'מאנית היהודים הפכו לרוב בשלהי המאה ה-19, בתקופת המנדט גדל הרוב היהודי בכ-70,000
