מדינה איננה קופסה שחורה

במאמר "משחק קופסא"¹ מנסה אורית מילר-כתב ללמדנו בינה בשאלות של ממשל ציבורי, כשהיא מתמקדת ברשויות השלטון, גורמי בקרה המופקדים על יעילות ותקינות פעולתם ופעולות חקיקה של הזמן האחרון שאינן לרוחה. ניסיון מעניין היא עושה בשימוש ב"תורת המערכות" במדעי המדינה, לניתוח הנושא ובאותה הזדמנות מערבבת שלושה מושגים שאינם זהים ואינם מתאימים: "קופסה שחורה 1", "תיבת פנדורה" "קופסה שחורה 2" (המיון 1 ו-2 הוא שלי, בשל השונות הרבה בין השנים; ר.ל.). תיבת פנדורה אינה שייכת כלל לעניין. הדיון שלנו הוא רציונלי ולא מטפיסי. "קופסה שחורה 1", בעיקרה, היא מערכת אוטומטית לרישום נתונים. מערכת זו נמצאת בכלי טייס ובכלי תחבורה יבשתיים וימיים ותפקידה לאגור נתוני-מצב שונים לאורך זמן, ובמקרה של תאונות או אובדן שסיבותיהם אינן ברורות, לספקם לצורכי חקירה והפקת לקחים הנדסיים ואחרים מהמקרה. "קופסה שחורה 2", היא כינוי למדינה, שאת תפקודה אנו בוחנים לשתי מטרות: א. הערכת יציבותה. ב. בחירה אופטימלית של מהלכים אשר שומרים או מטייבים את יציבות התפקודים, לנוכח שינויים פנימיים וחיצוניים שמשפיעים עליה. לדעתי היא טועה בהבנת מטרת החקיקות המוצעת וכלל אינה דנה במניעיהן, וזו חולשה נוספת של הניתוח שכתבה.

בחירת דרך הדיון ע"י אורית יוצאת דופן בשיח השוטף. במקום שטף קוצף של ביקורת מצד מתנגדים ודברי שבח נלהבים מצד תומכים, היא מנסה כאקדמאית להיות עניינית ואוביקטיבית ומשתמשת לשם כך בהסבר מושתת על "תורת המערכות" אלא שהיא נסחפת מעט לעבר מושגים בלתי רלוונטיים לדיון העיקרי.

תורת המערכות דורשת לעשות אבחנה ברורה בין המנגנונים הפנימיים של המדינה לבין השפעות חיצוניות שהיא קולטת, חלקן בכוונת מכוון ואחרות מתוך היות גבולות המדינה (כקופסה) מוגדרים, אך לא אטומים באופן מוחלט. צורת הסתכלות זו אופייניות לקבוצה גדולה מאוד של מערכות טכנולוגיות, המכונה "מערכות בקרה" שבין אחרות הן אבן יסוד לרובוטיקה המודרנית. נהוג להבחין בין מערכות "פתוחות" - מערכות שאין להן משוב, ו"מערכות משוב"; קונספטים שמשמשים גם במדעי החיים.

התכונות הפנימיות של "הקופסה המדינתית" ויחסי הגומלין ביניהן מכונות "פונקציית התמסורת" שלה. בכדי לא לסבך מדי את התמונה אציין רק שפעולת מערכת משוב מדינתית כוללת ארבעה מנגנונים עיקריים: הזנת תרומות מכוונת ומבוקרת המשפיעות על המדינה ומכונה "תשומות"; השפעות סביבתיות (שהן תשומות בלתי רצוניות); התוצאות שבהן מגיבה המדינה להזנות אלה; מכונות "תפוקות" ומשוב. המשוב הוא חלק רצוני שנבחר מתוך התפוקות ומוזן לקופסה כתשומה מיוחדת. כיוונה ועוצמתה של הזנה זו הפוכים (מרסנים) למגמות אי-היציבות שמתפתחת במערכת בגלל האינטראקציה בין כלל התשומות להשפעת פונקציית התמסורת עליהן. האפקט המרסן של המשוב מגדיל את יציבות המערכת, משפר את התנגדותה לחרוג ממצב רצוי, כלומר מגדיל את יציבותה או עמידותה (resilience).

חקיקה קיימת היא חלק מפונקציית התמסורת של המדינה כמערכת. שינויי חקיקה הם משוב על התפוקות כשאינן נחשבות עוד רצויות לציבור, או שאינן מאפשרות למנגנון הציבורי המנהל את המדינה לבצע כהלכה את תפקידו שהוא קיום מדינה יציבה ויעילה המספקת לאזרחיה את כלל צרכיהם בהתאם לחוק הקיים.

ראינו מהם הגורמים המשפיעים על פעולת הקופסה המדינתית ובאיזה אופן קורה הדבר, מבלי להיכנס לפירוטי יתר של מבנה פונקציית התמסורת, מנגנוני המשוב ומנגנוני התשומות. במצבים רגילים הפעולה היא אוטומטית, כלומר ללא מעורבות מיוחדת או שינוי של אחד המנגנונים; תכונות המערכת עם השפעת המשוב מקיימים את עצמם במצב יציב. אולם, תיתכן סטיה מיציבות בגלל תקלה, שינויים בלתי צפויים או ערכי תשומה חריגים. בהשפעת שינויים עוצמתיים או חריגים, תאבד המערכת את יציבותה והתוצאות עלולות להיות מהירות ודרמטיות. במקרים אחרים מתבצע תהליך "התבדרות" מודרג אך עקבי: הצופה ידבר על תופעה או תופעות שליליות, שמשבשות את התפוקות הנורמליות (הצפויות והרצויות). בהתגלה מצב מעין זה, דרוש תיקון במערכת שעשוי להיות: שינוי פונקציית התמסורת, משטר המשוב או תמהיל התשומות או שילוב ביניהם. דוגמאות לכך עשויות להיות שינוי התקציבים המוזרמים למדינה או שינוי ייעוד של הקיים, שינויי חקיקה או תקינה, שינויים ארגונים או שינויי סמכויות ומוטת-שליטה בין ארגונים קיימים וכו'.

אינני שותף להתייחסות של אורית בה היא קובעת "...שקופסה היא רק קופסה...". אומנם קופסה היא דימוי אבל היא מייצגת את המדינה ועל כן ראויה לדיון והתייחסות ענייניים יותר. השאלה איננה במה ואיך היא מעוטרת אלא כיצד היא מתפקדת וממלאת את חובתה לציבור האזרחים - זה המבחן האולטימטיבי. "שומרי הסף" הפנימיים, כפי שמכנה זאת אורית, הם חלק מפונקציית התמסורת. פונקציה זו במדינה מושתתת על מעגלי בקרה פנימיים, שאמורים לציית לחוק, שגם אותו ראוי לתקן אם הוא אינו מפיק תוצר רצוי. הציבור הוא שבנה את המערכת כולה בכדי שתספק לו תוצאות (תפוקות) רצויות בכל תחומי החיים, מביטחון לאומי ואישי ועד לאיכות חיים מיטבית. הציבור הוא שצריך להחליט באיזה אופן הוא מתקן קלקולים; זו מהות הדמוקרטיה. המבקר האמיתי של מערכת (קופסת) המדינה הוא הצרכן שלה, כלומר: הציבור. כל המנגנונים הפנימיים האחרים אמורים להכיל מודעות זו במבנה "הגנטי" שלהם, ולפעול על פיה.

לכן, כל חקיקה שנעשית בדרך דמוקרטית ראויה הינה לגיטימית, והשופט העליון שלה הוא הציבור ואין בלתו.