המותחן הפילוסופי-פסיכולוגי, רווי הסמלים, "משקה האלים" של דורית שרייב-שיבי, הוא ספר מפתיע, קסום ומהפנט שלא יכולתי להניחו מידי, מתחילתו עד סופו, על 350 עמודיו. מלבד עמקו הפילוסופי, יש בו גם ייחוד ומקוריות מבחינת המבנה, העלילה והסגנון. ספר הביכורים הבשל של דורית שרייב-שיבי שבה את לבי בתכנו ובמסריו. רוח של הבנה, סובלנות, פתיחות ואהבת אדם נושבת ממנו על-אף שהוא איננו מתעלם כלל מהרוע ומהאכזריות הקיימים בכל מקום בעולם, בצורות שונות, ואף מציג אותם בכל כיעורם. הכותבת מנסה למצוא את המשותף בין הדתות, לפשר ולתאם ביניהן, באומרה, בין היתר, שכל האלים אינם אלא התגלויות של פנים שונות של אל אחד. ובכל מקרה, משאירה לכל אחד את החרות להאמין באמונתו בלי לכפות אותה על הזולת.
סיפור אהבה ותשוקה על-רקע חכמת חיים טיבטית
זהו גם סיפור על אהבת גבר ואישה, ידידות ותשוקה, שנולדה בנסיבות מיוחדות, במקרה שאינו מקרה, בין ציירת ישראלית, רוני, המתגוררת בשוויץ לבין בחור כבן ארבעים, מישה, בן המקום. אחרי שהות של שנתיים בהודו, חזר מישה למולדתו חבול נפשית בעקבות טראומה שחווה בסוף מסעותיו שם. חמש עשרה שנה לאחר מכן, הוא עדיין נתון לאחיזתו של מחולל האירוע הטרגי. מישה ורוני שונים ודומים בעת ובעונה אחת. שניהם מתנגדים לכפייה דתית, במשפחה או מחוצה לה, שאותה חוו בילדותם, שניהם אחוזי חששות ופחדים משדים ושדונים פנימיים וחיצוניים, שניהם שואפים להגיע לדרגת התפתחות גבוהה, ביחס לעצמם וביחס לזולת.
השראה אוטוביוגרפית
לפי עטיפתו האחורית של הספר, דורית שרייב-שיבי מתגוררת זה שנים רבות בשוויץ, עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, מורה לצ'י גונג ולטאי צ'י, מעבירה סדנאות לשיפור בריאות הגוף והנפש, לומדת וחוקרת את התרבות והפילוסופיה הטיבטית, מציירת, כותבת ומטיילת. מכיוון שגיבורת ספרה, רוני שיינמן, היא ציירת מישראל, המתגוררת בשוויץ ופוגשת בבחור שלמד בהודו בודהיזם טיבטי, יש לשער שהרומן נכתב, חלקית, לפחות, בהשראה אוטוביוגרפית.
מבנה הספר ודמויותיו
הספר משייט במרחב, בזמן ובנפש, בין שוויץ להודו אך גם ישראל וטיבט מונכחות בו באופן משמעותי. חלקו הראשון מתרחש בשוויץ, חורף 1989. הדוברות בו הן לחלופין רוני ואליזבט אך גם מישה נמצא שם, במידה פחותה יותר. הקשרים בין רוני ואליזבט, שתי הנשים, יתבררו בהמשך הספר. רוני נפרדה מבן זוגה לני, שנשאר חברה הטוב ביותר. יש להם בת משותפת הלומדת אמנות בפירנצה. רוני שכרה סטודיו לציור ברובע מפוקפק המשרה עליה חוסר ביטחון. כשיורד הערב, היא חוששת לרדת במדרגות הבניין וכשהיא מגיעה סוף-סוף למכוניתה ומסתגרת בה, היא עדיין רועדת. הפחד ממדרגות לא חדש. עוד כשהייתה ילדה בת שבע וגם שנים לאחר מכן, כמתבגרת, הטילו עליה מעלות ומורדות פחד משדים כמו גם מזאבים:
אבל האם לא היה זה החלום שהעיר אותי, המדרגות הנעות ההן שהתחלפו במהירות ונעלמו לאן שהוא?
"רוני, תעלי", אומר לי מישהו, והילדה בת השבע רגליה כמו ממוסמרות לרצפה. "לא", היא עונה, בושה בעיניה המושפלות לקרקע, כמבקשות מקלט מפני אותן עיניים הלועגות לפחדיה. ומבעד לדמעות היא רואה רק מדרגות שרצות לדרכן ושדים מצווחים, ואחת האימהות שהתלוותה לטיול הכיתה כבר אוחזת במותניה והיא מרגישה איך היא מאבדת את הקרקע, רגליה מתרוממות מאליהן כאילו הייתה מריונטה, והיא רצה עם המדרגות מופתעת שלא קורה לה דבר, וכבר היא למעלה, מסתכלת סביבה כלא מאמינה שנשארה בחיים. (עמ' 11).
אני לא יודעת מדוע אני בוחרת להתחיל בסיפור על חלום אותו חלמתי כאשר הייתי בגיל העשרה, ובו אני עומדת במרפסת הקומה השלישית בבניין שבו גרנו בעבר, כאשר למטה מסתובב לו זאב אשר שכח כנראה שרק היער הוא הטריטוריה שלו. בעוד אני מתבוננת בו וחושבת כמה טוב שאני למעלה והוא למטה, אני רואה איך הוא מדלג בקפיצה אלגנטית ממרפסת בקומת הקרקע למרפסת בקומה השנייה, ויודעת שעוד רגע אראה אותו מולי. הפחד השוטף אותי גורם לי לשיתוק. רגלי ממאנות לזוז, אני צועקת לאבי שיבוא לעזור לי, והוא אכן מגיע מיד, והזאב שהתכוון להיכנס אלינו למרפסת, מתבונן באבי העומד לידי, וללא כל הסבר הגיוני נסוג כלעומת שבא. התעוררתי מהחלום בלב דופק, עדיין לא מבינה איך קרה שאבי קטן הממדים הצליח להבריח את הזאב בנוכחותו בלבד. "למה אני מספרת לך על זאבים"? אני שואלת, ובאחת גם משיבה. "אולי מפני שלימדו אותי שהם אורבים בכל פינה, על אחת כמה וכמה ביער" (עמ' 34).
הזאב מזכיר כמובן את כיפה אדומה, ודימוי היער וסכנותיו, התוך נפשיות והחיצוניות כאחד, מהווה אכן לייט מוטיב בספר. רוני ומישה יטיילו ביער הסמוך לעירם בשוויץ באחת מפגישותיהם הראשונות, בה מספרת לו רוני את החלום המצוטט לעיל. בהמשך, בהודו, ינשוך קוף ויפצע באופן רציני צעירה טובת לב, רות, הסרה לביתו של מתבודד בלב יער כדי להביא לו מזון ומשקה. יער שמתוכו מגיח אריה סמלי יופיע גם בחלומותיו החוזרים ונשנים של מישה.
אליזבט חיה בבית מרווח בכפר שוויצי טיפוסי, הנראה כגלויה מצויירת. אך אופיו של בעלה האלים הורס את חייה שיכלו להיות נוחים ונעימים. חלק גדול מיושבי הכפר עוסקים ברכילות ופוקדים את הכנסייה ביום ראשון לא מתוך אמונה תמה אלא כדי להיראות. זוג יהודי בשם שיינמן, ששניהם כבר לא בחיים, היוו משענת אוהבת לאליזבט שטיפחה אתם קשרי ידידות בהיחבא. הקשרים בין רוני שיינמן הציירת לזוג היהודי שחי בכפר יתבררו בהמשך.
חלקו השני, האמצעי והארוך יותר, של הספר, מסופר מפי מישה, מוקדש רק לו, ומתרחש בהודו, בין 1974 ל-1976. הרפתקאותיו ונדודיו של מישה בהודו, לאחר שהות של חצי שנה נעימה בקיבוץ בישראל, חתומים בפגישה עם שני מורים לבודהיזם טיבטי, המסמלים קטבים מנוגדים. האחד נערץ, שלם ותם, האחר מתחזה, ערמומי ותככן. קורותיו של מישה בהודו, לימודיו, תרגוליו ויחסי הזוגיות שלו עם שתי נשים שהוא פוגש שם, מתלמדות כמוהו, בשלבי חיפוש שונים, נקראות בנשימה עצורה. חלק זה של הספר משובץ במושגים מהבודהיזם הטיבטי, המוסברים באופן נעים במיוחד, לא מכביד כלל, לאלה שלא מתעניינים או לא בקיאים בתחום.
חלקו השלישי והאחרון של הספר, שוויץ 1992-1990, חוזר לנקודת ההתחלה, משמיע שוב את קולות שלושת הגיבורים ומתיר את הסבך. רוני מוצאת סוף-סוף בית של ממש ובתוכו סטודיו לציור מתאים. כמיהתה לאהבה מתגשמת. רוני, ששם הלידה שלה הוא בעצם רונית, משילה שכבות מסוימות מאנוכיותה ומצורך הפרטיות והעצמאות שלה ויוצרת יחסי קרבה כנים עם מישה, עם אליזבט ועם אמו של בעלה של אליזבט. אליזבט משתחררת מרודנותו של בעלה שהחזיקה אותה במצב של קרבן חסר חיים. חמותה נפטרת מאיום הנישול מביתה שרבץ עליה משום חמדנותו ורוע לבו של בנה. בהשפעת קסמה וטוב לבה של רוני-רונית, היחסים בין אליזבט לחמותה, ששמה הוא בעצם יוליה אבל היא מעדיפה שיקראו לה ג'ולי, עולים על פסים משופרים. אליזבט וג'ולי מגלות זו את זו, בתיווכה של רוני. אדון רור נעשה מישה בשביל רוני, שיינמן נעשית רונית בשביל מישה. מה שהחל כטעות טלפון ממשיך כאהבה מטורפת וכזוגיות מושכלת.
דואליות מוקצנת כמקור סבל
מישה ורוני, שבאו מרקע שונה עם, בכל זאת, נקודת מוצא משותפת, דומים מאוד זה לזה בצורך להתנקות, להיטהר ולמצוא משמעות בחייהם. שניהם נמלטים מהרעל ומהזוהמה הנובעים מצביעות, התחזות, התחפשות ומניפולציות. כותר הספר, "משקה האלים", המסמל את הטוב האוניברסלי כמו גם את המרפא והמזור שמביאה האמונה למי שנפגע, וזאת בכל הדתות, מהווה ניגוד לכוס התרעלה, הרע האוניברסלי, המופיע גם הוא בכל מקום, בשוויץ, בהודו או בישראל, במשכנות היהודים, הקתולים או הבודהיסטים
1. אליזבט ובעלה הנץ מגלמים בספר זוג ניגודים מוקצנים, הטוב והרע. ניגוד דומה מסמלים שני המורים לבודהיזם טיבטי, זה האמתי וזה המזויף, שפוגש מישה בהודו והופך להיות תלמידם. צמד הנזירים המנוגד שבו נתקל מישה בהודו מזכיר, למעשה, את הוריו. הנזיר הטוב, המורה האמתי, דומה לאמו באהבתה ובדאגתה לו. הנזיר המתחפש, שמזייף ומשקר, דומה לאביו. גם הנץ נהג לגנוב מרשמים מרופא ולזייף את חתימתו. וזאת רק דוגמה אחת מני רבות לאישיותו ההרסנית. הספר מראה כיצד גורמים הזיוף והשקר לזוהמה, הרעלה, מחלות ומוות, למחוללי הרע ולקרבנותיהם כאחת. קטבים ניגודיים מצויים, במידה מצומצמת יותר, בנפשם של שלושת הגיבורים, רוני, אליזבט ומישה, שהם, בעיקרם, חיוביים ומתאמצים, כל אחד בדרכיו ולפי יכולותיו, לחזק צד שליט זה באישיותם.
ועוד טעימות מהמרתק המרתק הזה
ובהקשר זה, אהבתי מאוד את תיאורי ההתבוננות העצמית שבה עסוקים שלושת גיבורי הספר (מה שלא מונע מהם חיים פעילים והתמסרות למען אחרים, חמלה, עזרה וידידות, נהפוך הוא). רוני מסתכלת בדמותה בראי מכוסה האדים בחדר הרחצה ומשוחחת אתה, מביאה לידי ביטוי את קול הרגש וקול ההיגיון באחת
2. וגם החלומות המסופרים בספר הם סוג של דיאלוג פנימי. הרגשות המובעים בהם נושקים לתת מודע הקולקטיבי, המוצא לו ביטוי, בתורו, במיתוסים הקולקטיביים, דהיינו, באלה המשותפים לתרבויות שונות, לכאורה, מרוחקות. דוגמה למיתוס כזה הוא, למשל, גלגולי החיות המאיימות
3:
בלילה אני חולם חלום ובו אריה שואג לבן רעמה משפד אותי במבטו ועט עלי לטורפני. הוא מתקרב אלי במרוצה, אך נעצר ליד גבול שלא נראה לעין. ארבע רוחות השמיים, עיגולים ומרובעים, הכל חג סביבי ויוצר כעין חומה בינו לביני (עמ' 165).
ובלילה דוהר לקראתי בחלום האריה לבן הרעמה, ועל גבו רוכב גשה קטופ שכובע זהב מעטר את ראשו. האריה עובר בסערה לידי ומשנה את דמותו, לרגע הוא פיל ובמשנהו סוס, וגשה קטופ שיושב עדיין על גבה של החיה, מושך בזרועי כרוצה שאצטרף אליו בדהירתו, אבל אני מועד על האדמה היבשה, פוצע את ברכי, ומפי בוקעת יללה בלתי ניתנת לריסון, שנשמעת כמו אלפי קולות מתרסקים (עמ' 215).
בשתי גרסאות החלום, צצות ומגנות על מישה אלף זרועות רכות של אל-מלאך השומר עליו מכל רע. דוגמה נוספת לרעיון משותף לדתות רבות הוא "חיקוי האל", מושג שהספר נוגע בו לא מעט, למשל: "לשם מה נחוצים כל כך הרבה אלים"? אני שואל, ותשובתו החכמה של לאמה ישה רק מדגישה שוב את בורותי. "מישה", הוא אומר, "אנחנו בני האדם הרי שונים אחד ממשנהו, לכל אחד מאיתנו יש ציפיות שונות, זוויות ראייה שונות, וכאן ניתנת לך אפשרות לבחור את אחד הבודהות שאתה מרגיש קרוב אליו, לדמיין את עצמך כמוהו ולשאוף להגיע לדרגתו. אך אל תשכח, בסופו של דבר הם כולם אחד" (עמ' 84).
כמו-כן קראתי בעניין את הרהורי הגיבורים על החיים, הגורל והמקרה שלדעתם אינו מקרה, למשל: נס קטן או גדול, משקלם זהה, וגודלם מותנה רק בזווית ראייתו של של המתבונן. אם מחכה אדם כל חייו לנס גדול ולא מבחין בכל הנסים הקטנים הנקרים בדרכו, הוא הופך לחסר אמונה. ואם באמונה כבר מדובר, הרי ממילא הכל זמני ולא קבוע, ואולי גם לאמונה אין בסיס של קבע באדם, אלא אם הבחין בנס ולו קטן (עמ' 348).
