עוד מראשית הנחלתה של מדיניות המאצ'ינג הממשלתית, הועלו טענות כי היא שגויה למן יסודה. לפי מדיניות זו, כתנאי למימון כל שירות חברתי שהרשות המקומית מציעה, הרשות צריכה להעמיד 25% מהתקציב הנדרש, ואילו המדינה תשלים את 75 האחוזים הנותרים. מתוך כך, יוצא כי רשויות חזקות ועשירות יותר כגון תל אביב, אשר יכולות להשקיע סכומי כסף גבוהים יותר במסגרת ה-25%, מקבלות השלמות בתעריף גבוה יותר בהתאמה. לעומת זאת, רשויות חלשות אשר הכנסותיהן נמוכות ושיעור הנזקקים באוכלוסייה גדול יותר, מקבלות מימון בהשלמות נמוכות יותר, אם בכלל. זו מציאות מקוממת, שיוצרת, מעצימה ומנציחה את הפערים החברתיים בין אזרחי המדינה ולו בגלל מיקום מגוריהם.
מכאן עולה השאלה מדוע משרד הרווחה ממשיך לקיים מודל מפלה זה? ניתן לומר כי הניסיונות למצוא אלטרנטיבות יעילות יותר לא צלחו. אחת החלופות שהובאו מצד ראשי הרשויות החלשות, ושצודדה ב"צעדת השוויון" שנערכה ב-2016, הייתה הדרישה למימון דיפרנציאלי. בדרך זו המדינה תגבה שיעור השתתפות נמוך יותר אצל הרשויות החלשות, ולהפך. אומנם בכך יהיה צמצום הפערים הכלכליים בין הרשויות השונות, אך חוסר שוויון מסוג אחר יגרם: רשויות עשירות יישאו בנטל מיסים ממשלתיים ומקומיים גבוהים יותר, על-מנת לממן את השירותים הסוציאליים ברשויות העניות.
דיון נוקב
בוועדה לביקורת המדינה נערך השבוע (יום ב', 18.12.17) דיון נוקב על המשך קיום מדיניות המימון התואם. ביקורת נשמעה מחכי"ם ממגוון הקשת הפוליטית. החל מ
מיקי חיימוביץ, שטענה כי: "מוסכם על כולם כי המאצ'ינג הוא מנגנון מעוות ובעל תוצאה ברורה: הרשויות החזקות והעשירות הופכות חזקות ועשירות יותר, בעוד הרשויות המוחלשות והעניות הופכות חלשות ועניות יותר. מקוממת מכל היא העובדה, כי אותן רשויות מוחלשות אשר אינן יכולות להעמיד את חלקן היחסי בתקצוב פרויקטים בתחום הרווחה, מוותרות עליהם כליל, וכדי להוסיף על גודל האבסורד, תקציביהן, שאינם מנוצלים בגלל שיטת המאצ׳ינג, מועברים אל הרשויות החזקות... אם לתאר זאת באופן ציני – עדיף לחטוף מכות במרכז הארץ, שם לפחות יש מקומות במקלטים לנשים מוכות במסגרת המאצ׳ינג, מאשר בפריפריה".
דברים נוספים שנאמרו הם של ח"כ
לאה פדידה, שאמרה כי מדובר על "אפליה בחסות המדינה". כתוצאה מהשיטה דווקא במקום שהכי צריך - השירות לא קיים. במקום שהאזרח הכי צריך אותנו, אנחנו לא נמצאים. "רווחה היא צורך בסיסי ואחריות המדינה היא לדאוג לתת את השירות. ראשי עיריות סכנין וערד סיפרו כי יוזמות חברתיות שהרשות בעירם רצתה למנף, נגדעו בשל הון מקומי נמוך. לעומתם, דודי אריאלי, ראש מועצת קריית טבעון, השמיע קול מזהיר, באומרו כי למרות שהמדד הסוציואקונומי של הרשות עומד על 8 – עדיין 25 אחוז ממשקי הבית מטפולים ברווחה. אם תהיה דרישה להעלאת אחוז המאצ'ינג מהרשויות החזקות – שירותים לקשישים, לנוער בסיכון וכולי ייפגעו. הוא הדגיש כי בהרבה שירותים ממלכתיים, נהייתה השתתפות של הרשויות וחייבת להיות הפרדה. רווחה היא שירות ממלכתי, ארנונה נועדה לממן שירותים מקומיים כמו גינון ותאורה ולא שירותים ממלכתיים.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים,
חיים כץ אמר: "אני יודע שיש בעיה, אבל השיקול, כמו תמיד, הוא שיקול תקציבי ושיקול של סדר עדיפויות. לא קיבלתי את כל התקציב שביקשתי מהאוצר, ואני יודע לעבוד רק עם מה שיש לי. עלות ביטול מנגנון המאצ'ינג היא 2 מיליארד שקל, ואני צריך להחליט – מאצ'ינג או אוטיסטים? מאצ'ינג או נערות בסיכון? ולמרות הקונפליקט שהוא מתאר, השר כץ הודיע ״אני בוחן הפחתה בשיעור ההשתתפות של הרשויות החלשות בתקציבי הרווחה במסגרת תקציב 2019״.
