נער לומד לצלול

הרומן כולל ביקורת חריפה על הקיבוץ כמודל מוקטן של החברה האנושית כולה, והערצה עמוקה ללהקות הלוויתנים (השונים זה מזה כמו בני אדם), כמודל אידיאלי לחברה רגישה, שפרטיה מְתַקְשְׁרִים ביניהם באופן מופלא, קשובים זה לקולותיו והדיו של זה.

רונה שפריר הייתה בעברה, לפני שגילתה את ההתמקדות, עיתונאית, תחקירנית ואשת תקשורת. לצורך ספרה זה, ערכה מחקרים מושקעים, הן על החיים בקיבוץ (שאותם היא מכירה גם מניסיון אישי) והן על אורחות הלוויתנים (אף הרחיקה עד לבוסטון כדי לצפות בהם).

עלילתו של הרומן מתרחשת בקיבוץ דמיוני-מציאותי, בית ראשונים. הקיבוץ נראה ירוק ומטופח מבחוץ ואכן פרנסיו דואגים לעשרו הכלכלי ומצליחים בכך. אך לא רק בדרכים ישרות. הם עושקים בציניות רבה את העירונים שבאים ליהנות מחמדותיו וגובים מהם מחירים מופקעים על שהותם בו. ואף יותר מכך. הם מנצלים את חולשת החברים שהגיעו לזקנה, ומחתימים אותם על הסכמה לאשפוז ב"חממה".

בשעה שהמשפחות הולכות אחרי הארון בלוויה מדומה, יקיריהן שוכבים חצי מתים, חצי חיים, באותה חממה מגודרת. לשם מה? מה טיבה של החממה הסודית שעליה שומרים שני רוסים תורנים, מצויידים באקדחים? ככל שהרומן מתקדם, כן נוספים עוד ועוד פרטים, המיידעים את הקורא על החממה, שוכביה, עובדיה ויזמיה.

באופן רשמי נועדה החממה לניסויים גנטיים כדי ליצור מינים שונים של פלפלים, למאכל וליצוא. אך בקיבוץ מתלחשים שמאחורי הגרסה הרשמית חבויים סודות אפלים.

אין יזמי החממה מעוניינים למלא את כיסיהם הפרטיים. כל הכסף מוזרם לטובת הקיבוץ והמשך קיומו. אך האם רשאית ההנהגה לרמוס את היחיד לטובת האינטרס הציבורי? זוהי אחת הסוגיות המועלות ברומן, שבו מסמל קיבוץ בית ראשונים כל חברה סגורה. והחממה מסמלת גם היא דגם מוקטן של הקיבוץ עצמו, שבו מתהלכים החברים חצי חיים, חצי מתים, עטופים בגדר, כמו בכלוב.

החממה מסוכנת לא רק לבית ראשונים כי אם גם לארץ כולה. מתוך מימטיזם פסול, צצות חממות גם במקומות אחרים בה, אתרים סודיים, זורעי מוות, העומדים על בסיס של מרמה, הונאה וניצול. אך כוחות מנוגדים קמים ונלחמים ברעיון המקדש את רמיסת הפרט והקרבתו על מזבח הכלל. ובהם, לא פחות ולא יותר, אף יזמית החממה היא עצמה, שעוברת תיקון.

מיכל, עורכת הדין של התנועה הקיבוצית, שנלחמת למענה על כל שקל, מבינה פתאום את האבסורד המורבידי שבחיבור מלאכותי של סופניים כדי להחזיקם בחיים לא חיים. וזוהי סוגיה מרכזית נוספת ברומן, המעלה את גורלן של אותן נשמות מעונות, התלויות בין שמים לארץ, המשתוקקות לעזוב את הגוף ולהיפרד מעולם החיים, בלשונו של הרב הניו אייג'י שמעון, אחת מדמויות הרומן. הרב שמעון הקים בית מדרש לשלום החיים והמתים, בהשראתה של אליזבת קובלר רוס, אך ברוח היהדות. בבית המדרש לומדים החיים, ואלה שעוד מעט ימותו, להיפרד בשלווה, להשתחרר.

הרב שמעון מתנגד כמובן למיזם החממה שהוקמה על-ידי הנהלת הקיבוץ. הקורא יתוודע למניעיה בהמשך, אך, מחוץ לרומן, במציאות חייה של רונה שפריר אליה היא מפנה אותו בפרק התודות בסוף ספרה, וכמו-כן במציאות חיי רבים אחרים, קיימת סוגיית סוף החיים שלעתים לא מעטות הופכת קשה ומרה. מדוע מתעקשים רופאים על הארכת חיים במקרים חסרי תקווה?

גבריאל הלוי, ממייסדי הקיבוץ, מתחרט על שחתם על הסכמתו לאשפוז בחממה, ומצטרף גם הוא למשנתו של הרב שמעון בעניין זה: סבא לקח נשימה חטופה. אם היה יכול לעשן, בטח היה מבקש שאכטה מהסיגריה.

"קראתי השבוע על סקר שעשו באיזה מקום, נדמה לי באנגליה, שבו שאלו אנשים כמה זמן הם רוצים לחיות. אחת האפשרויות הייתה לחיות לנצח. והתברר שאנשים רצו לחיות הרבה זמן - אגב, לא יותר מ-150 שנה. אבל איש לא רצה לחיות לתמיד".

סבא ניסה להרים את קולו, כמו פעם, בתרועה של שופר, אבל משהו נתפס שם כמו קולר. "לא רוצים לחיות לנצח אבל לא מכבדים את האפשרות להפסיק את החיים. מאריכים, מושכים, מענים. במיוחד אצלנו, הקיבוצניקים, שמאמינים בעבודה קשה המצילה מכל רע. ארבייט מאכט פריי, כמו שאומרים. העבודה משחררת. עובדים ועובדים ועובדים. כל הזקנים שיכולים עדיין מתנדבים. עובדים במיון כביסה, עובדים במיון ניירת, לפעמים נותנים להם גם לעבוד במפעל המיצים ליד המכונות". ונעצר לנשום עוד רגע.

"את העבודה - מכבדים. זה בטח. אבל את המוות? אז זה כל מה שאני רוצה", והוא פנה והסתכל עליי, "אני רוצה למות כמו בן אדם. שתראה את הגוף הזה", הוא טפח על הבטן שלו, שהתכווצה קצת עם השנים, "שתראה אותו שוכב בארון. ותשמע את הנשמה שלי צוחקת למעלה." (עמ' 87-86).

ברורה ומובנת מחאתה של רונה שפריר דרך דמויות ספרה נגד הארכת חיים גורמת סבל ונגד הכפפת הפרט לאידיאולוגיות שלא מתאימות לו. הספר מוקיע חומרנות, הונאה, עושק, דריסת הפרט, התעללות בשונים, ניצול חלשים - עד כאן טוב, יפה ובהיר. אך מדוע שמה המחברת, בדבריו של גבריאל הלוי, ניצול שואה ועמוד תווך בקיבוץ, וזאת בשעה שהוא מדבר על האידיאולוגיה הקיבוצית, אזכור לכיתוב השלט בשערי מחנות ההשמדה הנאציים, "ארבייט מאכט פריי", בעברית, "העבודה משחררת?

שתילתה של האמרה הטעונה, "ארבייט מאכט פריי", בדבריו של חבר הקיבוץ, היא חלק ממסכת חוטים לא ברורים שמותחת רונה שפריר בספרה, בעניין זה. וגם ההמשך מעורר תמיהות:

"העבודה משחררת. עובדים ועובדים ועובדים. כל הזקנים שיכולים עדיין מתנדבים. עובדים במיון כביסה, עובדים במיון ניירת, לפעמים נותנים להם גם לעבוד במפעל המיצים ליד המכונות".

האם לא עדיף, במקרים מסוימים, להימנע ממניפולציות ולומר בפירוש את כוונותיו? בחממה הסודית שהקימה הנהלת הקיבוץ שוכבים אנשים מונשמים ומורדמים, ביניהם ניצולי שואה. מעבדה ביולוגית שבה נעשים ניסויים בבני אדם, גם אם התנאים שונים לחלוטין, המיטות מבהיקות בלובנן, הטיפול הוא המקצועי ביותר (אם כי קר ולא תמיד עדין) והמכשור הוא הצעקה האחרונה, מעבדה ביולוגית, אם כן, בפאתי קיבוץ שקלט גרעין של ניצולי שואה, בספר שמלא באזכורים ורמזים לעברם הכאוב, אינה יכולה שלא לעורר אסוציאציות מקוממות לניסויים שעשו מדענים נאצים בקרבנותיהם במחנות המוות.

זאת ועוד. הנהלת הקיבוץ מאריכה את חיי ניצולי השואה בשנתיים עד חמש שנים כדי להמשיך ולקבל את הרנטות מגרמניה. היא שוקלת לעשות עסקים הנוגעים לקצירת אברים של קרבנות תאונות דרכים עם חברה שהנהלתה יושבת בפרנקפורט. ברור הוא שפרטים אלה ברומן מומצאים. ברור הוא, כמו-כן, שמיכל, אמו של אביעד ברומן, יזמית החממה ועמיתיה, פעלו כך משום האמונה בעקרונות הקיבוץ כפי שנקבעו בראשיתו והרצון לשמרו במתכונתו המקורית, במבנהו השיתופי. אך חוסר הבהירות האופף את כוונותיה של הכותבת בתחום ספציפי זה, ברומן, שחלק ממרכיביו דמיוניים וחלק מהם מציאותיים, עלול לקומם.

המוות קוצר ברומן גם אנשים צעירים יותר, כגון בעלה של מיכל הלוי היפה והמקובלת, אבינועם פיינגולד, גם הוא מעמודי התווך של הקיבוץ. אבינועם מת באופן פתאומי מדום לב, לנגד עיני בנו, אביעד, שהיה אז בן 10. הנער המיוחד, בודד ורגיש, חובב מתמטיקה ופיזיקה, מתעניין בכל התיאוריות המתפרסמות בנושאים אלה, המפץ הגדול, המיתרים, חומר ואנטי חומר, מעבר חומר בין ממדים, אך יותר מכל הוא מתעניין בלוויתנים, ועורך מחקרים מקיפים על סוגיהם, התנהגותם, חייהם, שירתם ומותם.

עניינו בהם מתגלה כחיוני ביותר אחרי האובדן. הפסיכולוגית של הקיבוץ לא מסוגלת לסייע לו להתגבר על הטראומה באמצעים המקובלים. סבו, גבריאל הלוי, הפנה אותו בעבר לעבר חקר הלוויתנים. והתשוקה לשירתם מסייעת לאביעד להתמודד עם האובדן בדרך ייחודית משלו: צלילה חופשית בברכת הקיבוץ.

רגשותיו של אביעד לא קפאו לגמרי. אהבתו לסבו ולסבתו, שסייעו לו להתמודד עם האבל בנוכחותם המחבקת במידה הנכונה, כל ערב, רק גברה, וכמו-כן גברה גם אהבתו למים ולחיות הגדולות שבהם. וכך אומר הנער, שחלק גדול מהרומן מכיל את מחשבותיו בגוף ראשון: בכל פעם שהייתי רואה את אבא שלי נופל ואת הקירות השקופים נעמדים סביבו, הייתי לוקח הרבה אוויר וצולל עמוק לאוקיינוס, עד שהייתי מתחיל להרגיש את השכבה שבה הלוויתנים מזמרים לי לתוך הגוף כמו בס תופים עמוק מאוד ומזמינים אותי להתחבר ללהקה ששטה בתוך השחור ירוק של עומק האוקיינוס. ידעתי שאהבה גדולה פועמת בלבבות הענק שלהם, והם לא מבקשים כלום באהבה הזו, אלא רק מתופפים אותה החוצה אל המרחב העצום שסביבם. כשהם היו עולים לקחת אוויר, הייתי עולה גם אני, פוקח עיניים ומגלה עולם רגיל שבו יושבת מולי פסיכולוגית צעירה עם תלתלים ודיכאונות שקל לראות, ויכולתי אפילו לחייך. (עמ' 59).

למשל, כשאני שוחה מאה ברכות כל יום בסגנון השחייה המשונה שפיתחתי, אנשים מבקשים ממני לפעמים שאסביר מה אני עושה שם מתחת למים. השחייה היא משהו שאני בודק מקרוב כבר הרבה שנים, אבל לרוב האנשים אני מעדיף לומר שאין לי מושג. רק כשמרגלית שואלת אותי אני מנסה לענות כי נדמה לי שהיא באמת מתעניינת.

"בשחייה אני מציף את הזיכרונות הכבדים והידיים מנערות אותם ודוחפות אותם עם המים", אמרתי לה והיא שאלה אם זה חייב להיות ארוך כל כך. "כן", עניתי, "עד שהפרופלור עובד זה לוקח זמן".

היא הנהנה. הקרחת שלה נצנצה בשמש, ולמרות שהיא לא המשיכה לשאול, ניסיתי עוד קצת: "המים עושים אותנו קלים יותר בגלל העניין של משקל סגולי. אני נכנס מאוד כבד ואני יוצא בלי המשקל של הזיכרונות". היא שאלה אם זה מחזיק מעמד רק יום אחד, ובגלל זה אני חייב לבוא לעשות את הברכות שלי גם למחרת.

"אני לא יודע", עניתי לה, "אני לא מוכן לבדוק". זו למשל הייתה האמת שלי. אבל רק חלק ממנה, החלק הצף. את החלקים ששקעו אני לא מצליח לומר אף פעם. (עמ' 66).

אביעד הגיע בכוחות עצמו, באופן טבעי, ליישום שיטת ההתמקדות. בשיחות רדיו עם מיכל גפן ⁴, מסבירה רונה שפריר שההתמקדות היא חווייה, תיאוריה, טכניקה, המלמדת כיצד להיכנס ולצלול לעומקה של מערכת החושים כדי לשלוף ולהביא מבפנים תובנות חדשות, הטמונות בנו עצמנו. להתמקד פירושו להקשיב לקול פנימי שבא מרבדים עמוקים בתוכנו, מבאר מים צלולים שצריך להיפגש אתם, לנגוע ולהעמיק בהם, לדוג מתוכם מידע טרי.

רונה שפריר מדברת, בהקשר זה, על "באר בראשיתית", וכאן ארשה לעצמי לציין בקצרה, במאמר מוסגר ואישי, שאחד הדימויים-ביאורים בתנ"ך לבריאת העולם הוא כריית באר מים טובים וצלולים בתוך ים התוהו העכור והרע. בריאתו של היקום החלה בכריית באר, קריעת המים ורקיעתם - הבדלה, המקושרת להופעת האור שקרע את החשכה:

שתי פעולות, ביום הראשון וביום השני, שפתחו צוהר, דלת, במעגל הכאוס הסגור ואפשרו דלייה וזרימה, מעלה ומטה. באר, בהיפוך אותיות - ברא. מהמילה באר גם הפועל לבאר - להקל על ההבנה, להביא אור. בריאת הבאר בגופו של העולם, במקומה של המאורה החשוכה ששלטה בו קודם לכן, קוראת לחזרה על אותו מעשה בגופו של האדם, כדי למצוא בו את אותה באר בראשיתית, טרייה וטהורה, אפשרות לתמורה והשתנות ⁵.

אביעד מתקרב למאהבת של אביו, מרגלית בן שושן, חריגה אף יותר ממנו, ילדת חוץ דחוייה, על-אף שסבתה ואמה הן בנות קיבוץ, שהגיעה אליו בגיל 10 וסבלה מהתעללויות. שמה מרגלית אך הקיבוץ התייחס אליה תמיד כאל זבל. חלק גדול מהרומן מוקדש לזרם תודעתה, הרהוריה ומחשבותיה, הנמסרים בגוף שלישי.

מרגלית בן שושן, שחיצוניותה לא תואמת את קנה המידה המקובל, מתעלת את זעמה, עוד מימי ביה"ס, אל עבר אמנויות לחימה ומנהלת את מזנון ברכת הקיבוץ ששם היא מתקרבת כאמור אל אביעד וחוקרת יחד אתו את תעלומת החממה. שני החריגים הבודדים, שאיבדו זה, הבן, את אביו וזו, הפילגש, את מאהבה, מגיעים לתובנה שמקומם אינו בקיבוץ. זמן רב צלל אביעד לתהומות הברכה ושהה בין קירות המים השקופים, דימוי של מוות. אביעד נישא אומנם בדמיונו על גבי לוויתנים אוהבים ודואגים, אך המגע המתמיד עם עולם המוות, השואב אותו כלפי מטה, צופן בחובו סכנות. וגם מרגלית שקועה בדיאלוגים אינסופיים עם מאהבה המת שמבודדים אותה עוד יותר מהחברה ומעולם העשייה. שניהם הגיעו, אם כן, לתובנה שהגיע הזמן הנכון לעזוב את הקיבוץ ולהתמודד עם חיים חדשים.

גבריאל הלוי הנערץ עובר תהליך השתנות מהותי במהלך הספר שבו הוא מכיר בזכותה של הנפש ללמוד לעוף: אני מקשיב כמו מי שגר בארץ אחרת. אני שומע את סבא שלי באוזן האחת אומר לי, נכד יקר שלי, רק דבר אחד אני רוצה לומר לך על העתיד שלך, שהוא לא יהיה כאן. לא בקיבוץ. אני אוהב את המקום, אין לי אחר, וחשוב שנשמור עליו, אבל צר לי לומר, אביעדי, שעשינו טעות, המצאנו אידאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לעוף חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בססמאות. אז תעשה מה שאתה רוצה, אולי באמת לוויתנים או שתגלה סקרנות לפילים, לא חשוב, אביעדי, לא משנה. העיקר שתלך עם הנפש שלך ולא תגרור אותה אחריך. (עמ' 143-142).

דבריו אלה של גבריאל הלוי, בן דמותו של בנימין שפריר, איש חינוך מוערך שלו מקדישה רונה שפריר את ספרה, מתחברים למשנתה ולפועלה של המחברת עצמה. רונה שפריר מסייעת לאנשים למצוא את הדבר היצירתי הזה, התשוקה המעורפלת הנמצאת בתוכם, ושאותה הם מבקשים לממש כדי לחיות חיים מספקים.

לצלול כמו הלוויתנים, לעוף כמו הציפורים, עגורים, שחפים ועוד - מטפורות אכן מעניינות ומעוררות השראה לראייה חיובית, אופטימית ויצירתית של החיים ושל סופם. נתנו לך לימונים, תעשה מהם לימונדה, אמר דייל קרנגי. טוב למצוא את המשהו הזה שלך, את הדבר הזה המתאים לך, שמייחד אותך, שבעזרתו אתה מתבטא, מתממש, מתרווח, מרגיש טוב ונהנה מהחיים. וכשתגיע שעתו של אדם, תנו לו ללכת. כבדו עד הסוף הבלתי נמנע את זכותה של הנפש להיות חופשייה. ובכך תכובד גם זכותם של הנשארים להמשיך ולחיות את חייהם. "לוויתנים שרים בעמק" מכיל תכנים רבים, אקטואליים, עמוקים וחשובים לשיחות ולדיונים.

ולא נותר לי אלא לאחל לספריה של רונה שפריר את אותו מעוף שבו זכה רב המכר "ג'ונתן ליווינגסטון השחף", הקלאסיקה הנצחית מאת הטייס -סופר האמריקני ריצ'ארד באך, שמסתחררת באותן ספירות של סיפור פילוסופי, הגשמה עצמית על-אף ונגד, וחשוב מאוד, אהבה לשמה, נתינה נדיבה ועדינות מתחשבת. על דרך הלוויתנים השרים בעמק.

1. ענת מירון ויפעת אקשטיין, התמקדות, באתרן

2. לראיון עם המחברת, בעקבות ספרה זה: חגית אלמקייס, אישה לומדת לעוף, ראיון עם כנפיים

3. רונה רענן שפריר

4. רדיו מהות החיים, השעה המיוחדת עם רונה שפריר, 4.6.15

ללמוד לעוף, עבודה עם תהליך יצירתי, מיכל גפן משוחחת עם רונה שפריר, 4.9.17

5. אורנה ליברמן, לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה