לפוליטיקה הבריטית בשנת 2018 יהיו שני מקצבים: פרסטיסימו (מהר מאוד) ו-לנטו (לאט). ה"פרסטיסימו" יהיה המקצב של משברים פוליטיים חוזרים ונשנים, כאשר שרים מאיימים להתפטר וממשלתה של תרזה מיי מפסידה בפרלמנט בהצבעות חשובות. אבל הפוליטיקה החשובה בהרבה תתנהל ב"לנטו": זו של הביורוקרטים העמלים על פרטי-הפרטים של הבקרזיט.

פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי אמורה להתבצע במארס 2019, מה שאומר שהשנה הקרובה תצריך הרבה החלטות קשות - כותב אדריאן וולדרידג' ב-The World in 2018 של אקונומיסט. המפלגה השמרנית חצויה בין אלו המעוניינים בפרישה חדה ומהירה לבין אלו הדוגלים בתהליך הרבה יותר איטי והדרגתי. חילוקי הדעות הללו עלולים להגיע עד כדי התפטרות של שר/ים, וגם אם העיתונים לא יקבלו מהלך דרמטי שכזה - הפוליטיקאים יאכילו אותם בתפריט עשיר של מריבות בקבינט.

השיחות עצמן יהיו הרבה יותר איטיות, מורטות עצבים ובעיקר משעממות. דייוויד דייוויס מהצד הבריטי ומישל בארני מהצד האירופי יבלו את מרבית זמנם בדיונים על המוני פרטים שנראים שוליים, אך למעשה חשיבותם המקובצת היא עצומה. התקשורת והממשלה יבזבזו את מרצם על משברים מדומים או אמיתיים, ויתעלמו מהתוצאות של המו"מ החשוב באמת.

יש שתי סיבות לתזזית הזאת, מסביר וולדרידג'. האחת: מיי עומדת בראש ממשלת מיעוט, תוצאת טעותה ההרסנית בדמות הקדמת הבחירות והקמפיין הכושל שניהלה. היא זקוקה לקולותיהם של חברי המפלגה היוניוניסטית הקטנה מצפון אירלנד כדי להשיג רוב בפרלמנט ותלויה בכל חבר במפלגתה שלה, זוטר ככל שיהיה - מה שאומר שליושבי הספסלים האחוריים מקרב השמרנים יהיה כוח כמותו לא הכירו ב-25 השנים האחרונות. עם זאת, הממשלה כנראה תשרוד ובסופו של יום תצליח להעביר את החקיקה הנחוצה לברקזיט, כי הכל מבינים שבלעדיה צפויה התרסקות.

הסיבה השנייה היא העובדה שהשמרנים נכנסים לשנתם השמינית בשלטון, מה שאומר שיותר ויותר מחברי המפלגה הצעירים מסתכלים בעיניים כלות על העמדות הבכירות המאוישות בידי עמיתיהם המבוגרים. מיי עצמה נבחרה לראשות הממשלה בגיל 60; דייוויד קמרון נכנס לדאונינג סטריט 10 בגיל 44. בין הצירים השמרנים שנבחרו ב-2010 וב-2015 יש צעירים מוכשרים רבים, הרוצים אף הם להתקדם - מה שיוצר לחץ פנימי העלול להביא להתפוצצות.

עוד חלק משמעותי מהפוליטיקה הבריטית יתנהל ב"לנטו" - זה של הלייבור בראשותו של ג'רמי קורבין. הלה יבצר את כוחו, ינהל קמפיין תמידי (כולל במעוזים מסורתיים של השמרנים) וינסה לבסס את מעמדו של הלייבור כממשלה בדרך. מאז נבחר לראשונה לפרלמנט ב-1983, פעל קורבין בסבלנות אין קץ מתוך המתנה למשבר שיסלול את דרכו לצמרת. אם יש מישהו בפוליטיקה הבריטית שיודע להתנהל בשני המקצבים - זה הוא.