האם אפשר להציל את הארץ

העיתונאי ופעיל השמאל הקיצוני אהוד עין-גיל, שימש במשך 24 שנים בתפקידי עריכה בכירים בהארץ. בשנים האחרונות היה האומבודסמן של העיתון ולא מכבר פרש לגמלאות. זו איננה חדשה מסעירה במיוחד אך ראיון שקיים עמו חיים ביאור וראה אור בשנה החולפת באתר אגודת העיתונאים בתל אביב, מעיד יותר מכל על המהות האמתית של מה שקרוי "הקו האדיטוריאלי" של העיתון.

אומבודסמן אינו קובע את עמדת המערכת אך הוא מכיר אותה היטב וכך הוא מסביר: "לעיתון יש קו אותו קובעים חברי המערכת וההנהלה. על העיתון להיות נאמן לקו שהוא קבע לעצמו, שהוא לא תמיד פופולרי, וגם אם הוא לא מתאים תמיד לרצונות של קוראיו". וזה, לדעתו, תפקידו של הארץ המבדיל אותו, מרוב העיתונים האחרים, המעדיפים לפרסם תכנים המשתדלים לשקף את נטיות הלב של קוראיהם. בכך מתייחס עין-גיל לביקורת המוטחת לעתים קרובות בעמדות ובסגנון הכתיבה השולטים בהארץ, הבאים לידי ביטוי בגלי עזיבה של קוראים.

אך לא רק דבריו של עין-גיל מעידים על מהות עיתון אלא גם קורות החיים של האיש שהיה אחד מהנחתומים של העיתון. עין-גיל היה בעברו חבר בקבוצה אנרכיסטית, איש "מצפן" וחבר בעמותת "אור אדום" שהוקמה כדי להגן על אזרחים, בעיקר פלשתינים, מפני "אלימות שוטרים". מן הרקע האידיאולוגי הזה גייס אותו עמוס שוקן לעבוד בעיתון "חדשות" הכושל ומשם הביא אותו להארץ.

חיים ביאור שאל את עין-גיל: הארץ לא שמאלי מדי, אפילו לטעמך כפעיל שמאל?

התשובה ללא כחל וסרק חשפה את מה שעמוס שוקן מנסה להסתיר. עין-גיל קובע: "מנקודת המבט שלי, כסוציאליסט אנטי-ציוני 'הארץ' הוא עיתון ימני גם בתחום המדיני וגם בתחום הכלכלי-חברתי". ואם זו עדות אחד מבכירי העיתון ברור שדעותיו, כמו דעת חבריו לעריכה, משפיעות גם על אופן הסיקור וטיב "האמת" שהארץ מוכר לקוראיו.

אך לא רק דעתו של עין-גיל קובעת. הנה דוגמה לעמדתו המערכתית של המו"ל עמוס שוקן כאשר בעלי דעות שמאליות בעיתון תומכים באלימות של הצעירה הפלשתינית שהכתה וסטרה לחייל צה"ל בכפר נבי סלאח: "אישה אמיצה", כתב בטוויטר אסף רונאל, עורך חדשות החוץ של ‘הארץ’ והוסיף כי הוא "חש נפעם מהאומץ של נערה פלשתינית לסטור לחייל חמוש". מו"ל הארץ עמוס שוקן גיבה את עורך חדשות החוץ שלו והחמיא גם הוא לפלשתינית האלימה וכתב את הדברים הבאים: "אסף צודק שהיא גיבורה שאינה מוכנה להיכנע להשפלה של נוכחות צבא כיבוש".

עד כאן באשר לקו המערכתי של הארץ. אבל אסור לשכוח שאת העיתון הזה מייצרים עיתונאים עמלנים שהעיתון של שוקן הוא מקור פרנסתם, ולמרבה הצער הם יושבים באפס מעשה כצאן מובל לטבח. כי אם ימשיך הארץ להציג את "האמת" המסולפת שלו במאמרי מערכת ובמאמרים של גדעון לוי ואחרים, תוך זמן לא רב לא יישארו קוראים להארץ. על מצבו הכלכלי המידרדר של הארץ מעיד עמוס שוקן בעצמו כאשר הוא מניף שוב ושוב את חרב הפיטורין, את הורדות השכר והצמצומים הדרמטיים בחבילה המערכתית שמוכר העיתון לקוראיו ההולכים ומתמעטים.

פתגם עתיק אומר כי "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח". נראה כי הגיעה השעה שעובדי הארץ ולא רק העיתונאים, ייאבקו על קיומם לפני שיהיה מאוחר מדי. דרכים למאבק לא חסרות. לשוקן יש שני שותפים שניתן להגדירם כ"שנויים במחלוקת". האחד: חברת דומונט-שאוברג הגרמנית, השייכת למשפחה עם היסטוריה מוכחת של שיתוף פעולה עם השלטון הנאצי. השותף השני: האוליגרך ליאוניד נבזלין שהורשע ברוסיה ברצח ובעבירות חמורות אחרות, ורוסיה אף ביקשה את הסגרתו. לעמוס יש גם אחות, רחלי אדלמן המו"לית והבעלים של הוצאת שוקן ואח, האדריכל הלל שוקן, פרופסור באוניברסיטת תל אביב.

עובדי הארץ שבלעדיהם עיתון אינו יכול להתקיים חייבים להתחיל לקיים פגישות עם השותפים ובני המשפחה כדי להפעיל מנופי לחץ על המו"ל שלהם. כל פגישה כזו צריכה להיות מדווחת בתקשורת. בנוסף יכולים העובדים ללמוד משהו מבנימין נתניהו אשר לפני עשור הצליח לגייס את איל ההימורים האמריקני שלדון אדלסון כדי שיקים עיתון מתחרה לאויב הגדול ידיעות אחרונות. גם העובדים יכולים לחפש משקיע שיציע לשוקן הצעה שלא יוכל לסרב לה, ימכור את העיתון ויעבור לעסוק בתחביבו הגדול - איסוף יצירות אמנות. אם לא ייצאו העובדים למאבק נחרץ, אולי הם ימשיכו להתקדם רק אל סוף הדרך וכל מה שיוכלו לומר כאשר תגיע הבשורה הרעה יהיה: "בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת".