שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה (ב') על זכייתו של העיתונאי הוותיק, נחום ברנע, בפרס ישראל בתחום התקשורת לשנת תשס"ז. צוות השופטים כלל את העיתונאים מוטי קירשנבאום ואילנה דיין וכן את פרופ' דב שנער.
בנימוקי הוועדה נכתב כי "ברנע מלווה את ההוויה הישראלית במשך עשרות שנים; עיתונאי בעל סגנון ייחודי, המשלב כשרון כתיבה עם עבודת שטח. נחום מקפיד תמיד "להיות שם" קרוב למאורעות גם במוקדים של סערה חברתית, גם במלחמות ובימים של פיגועים, גם כשנוכחותו שם כרוכה בסכנת חיים ממש. הוא משכיל לאורך השנים להיות פרובוקטיבי ומלא חמלה, ביקורתי וישראלי מאד, תמיד אנושי ותמיד מכאן. נחום ברנע הוא עיתונאי שכמעט כל כתב צעיר נושא אליו עיניים".
נחום ברנע, בן 63, נולד בפתח תקוה. בצה"ל שירת כלוחם בנח"ל מוצנח והשתחרר ממילואים, כלוחם, רק אחרי מלחמת לבנון (1982). לעיתונות הגיע, למעשה, כאשר כסטודנט להיסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטת ירושלים, חיפש פרנסה וענה למודעה של עיתון הסטודנטים "פי האתון". מ"פי האתון" הירושלמי הגיע לעיתון "דבר" כמחליף לעיתונאי שיצא למילואים, אחרי ששירת תקופה קצרה כסגן דובר משרד הדואר. ב-1973 נשלח מטעם עיתונו לוושינגטון והעביר מארה"ב כתבות וידיעות על היחסים הנרקמים בין הממשל האמריקני וממשלת ישראל. כתבותיו זכו לשבחים רבים. ב-1981 זכה בפרס סוקולוב.
עד שנת 1982, משך 16 שנים, עבד ב"דבר" ועבודתו זכתה לשבחים רבים ובעיקר להדים הרבה מעבר לחוג קוראי עיתונו. ברבות השנים הפך להיות הכותב המרכזי שמשך אליו קוראים רבים אשר גילו עניין בכתיבתו בלבד. ב-1982, עם סגירת עיתון "דבר", היה ברנע לעורך ראשי של השבועון "כותרת ראשית", ב-1989 הצטרף ברנע לידיעות אחרונות. מאז 1989 "כיסה" את כל האירועים הדרמטיים והחשובים בתולדות מדינת ישראל. ב-1997, הוכתר על-ידי ערוץ 2 של הטלוויזיה כ"עיתונאי בעל ההשפעה הגדולה ביותר בישראל". פרסם שני ספרים: "יורים ובוכים" ו"ימי נתניהו", קבצים ממאמריו. ברנע נשוי ואב לילדים.
