ההתבכיינות של
ישראל ביתנו על
גזענות כביכול כלפי יוצאי מדינות חבר העמים מצד "העיתונאים ומובילי הדעה החרדיים", כלשונו של יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ
רוברט אילטוב, היא אותה התבכיינות הנשמעת אחת לכמה חודשים מצד חברי הכנסת של
ש"ס הטוענים לאפליית ספרדים ולגזענות כלפי עדות המזרח.
היא חיה מאותו מקור דלוח של שיח עכור שלפעמים ניתן למצוא בו שנאה ולפעמים סתם חוסר טקט. שתי המפלגות העדתיות לוקחות ציטוטים לא הכי מוצלחים, סרי טעם ומגעילים, ומיד מתייגות אותן כ"גזענות". כלומר, משדרגות אמירות שמקורן בהעצמה קריקטורית ובסטיגמות עדתיות שלפעמים נובעות סתם מבורות, מעצימים אותם שלא בצדק לכדי אמירות גזעניות המוקצות מחמת מיאוס - עד כדי חוסר יכולת להבחין בין גזענות אמיתית למה שרק נראה כגזענות.
ישראל ביתנו וש"ס פונות אל המכנה הנמוך של טיפוח גאוות יחידה, של תרבות ה'אכלו לי' 'שתו לי' ומעמידות פני נעלבות כאשר מישהו מעז למתוח עליהן ביקורת תוך ציון שורשיהן והמקומות התרבותיים וההיסטוריים מהן הן יונקות.
הרשו לי שלא להאמין לציטוט שהובא כביכול בשמו של
אריה דרעי "אני עם ליברמן גמרתי" כשם שלא האמנתי לציטוט העבר של ליברמן "יש דברים שהם מעבר לחברות". השניים ידידים בלב ובנפש ושום מחלוקת פוליטית, אמיתית או מלאכותית, לא תצליח להפריד ביניהם. אפילו המתקפה החריפה של הרב
עובדיה יוסף ב-2009 נגד
אביגדור ליברמן ומפלגתו לא הצליחה לנתק את הדבק בין השניים.
המשותף בין ש"ס לישראל ביתנו רב מן המפריד. קווי המתאר שמעצבים את שתי המפלגות משיקים בלא מעט נקודות. שתיהן מפלגות אתניות שכוחן נבנה מהמתקפות נגדן. שתיהן מפלגות שמורשת הקרב שלהן היא קמפיין "הוא זכאי" על מנהיג שהורשע/נחשד בשחיתות. שתיהן מפלגות שעוצמת הצעקות שלהן חזקה מעוצמת העשייה ושתיהן מפלגות שחלשות בסקרים וחזקות בשטח כאשר מגיעים לקלפי, לרוב עם מספר מושבים דומה.
גם לש"ס וגם לישראל ביתנו יש מנהיג חזק ודומיננטי. קהל יוצאי חבר העמים הוא אומנם פחות צייתן ופחות מגובש מזה של ש"ס, אך עבור כולם ליברמן הוא מנהיג ללא עוררין, דבר שדרעי יכול לחלום עליו לנוכח החתירות היומיומיות תחת כסאו המערערות תדיר על יכולתו להוביל את ש"ס.
הקשר הגורדי בין שתי המפלגות חזק ממש כמו הקשר בין חומי שליט לרב יהושע תנדורי. נתקו אותו ושתיהן תתפרקנה.