אשליות המו"מ שבפתח

המשפט המדויק העיקרי במאמרו של שמעון ארד¹ הוא הקביעה ש-"פרטיה של תוכנית השלום האמריקנית למזרח התיכון טרם ידועים". המשפט החסר כהמשך מתבקש לקודם הוא: לא סביר שעיצוב המדיניות במזרח התיכון יהיה מנותק מהמדיניות העולמית של ממשל טראמפ. לכן, יושתת ככל הנראה על שלושה מרכיבים מובילים: צמצום הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון והחלפתה בגוש פרו-אמריקני חזק. גוש זה ישמש משקל-נגד לגוש השיעי בהנהגת אירן, שנתמך ע"י רוסיה ולמגמות ההתפשטות האימפריאליות והסוניות-רדיקליות של טורקיה בהנהגת ארדואן. גוש אמריקני חזק, מחייב השתתפות ישראל ובה בעת מחייב נכונות ישראלית להגדלת נוכחותה ומעורבותה האזורית, לרבות בתחום הפעילות הצבאית. יישום מהלך זה וערכו לארה"ב, יגזרו מסנכרון נכון שלו עם הטיפול באיום הצפון-קוריאני המתגבש במהירות ומהצורך לרסן את אירן בתחום תוכנית הגרעין הצבאית והחתרנות השיעית הפונדמנטליסטית שהיא מנהלת באזור. על כן צפוי שממשל טראמפ יעדיף "עסקה אולטימטיבית" שתוצאתה הסדר סופי וקיבוע מציאות חדשה על פני גישה רב-שלבית וממושכת.

ניגודי האינטרסים המהותיים והעמוקים בין ישראל לפלשתינים, לא הצטמצמו מאז הסכמי אוסלו ובנושאים אחדים החריפו והקצינו. הפיצול במחנה הפלשתיני אינו מסתיים ואין רואים בטווח הזמן הנראה לעין התגבשות שונה מהעויינות ההדדית הקיימת בין פתח לחמאס. התקרבות חמאס, לאירן מצד אחד ולשלוחת דאעש בסיני מצד שני, אינה מגדילה את הסבירות שיסכים להפוך מתנועת טרור פונדמנטליסטית לחלק אורגני מהתנועה הלאומית הפלשתינית, ככל שזו אמיתית ומייצגת ועל-כן לא ניתן יהיה לגשר בין הצדדים ולהגיע להסכם יציב ובר-קיימא.

במצב זה אין בסיס יציב לפתרון "שתי מדינות לשני עמים", שלא ניתן יהיה ליישמו ויש לוותר על האשליות הקשורות בו. ארה"ב צריכה לבחור באחד הצדדים ולכפות באמצעות מהלכים חד-צדדיים שלו הסדר, שכך או אחרת יהיה בעל אופי של מדינה אחת ולצידה ישות אוטונומית בחלק או חלקים מארץ-ישראל המערבית. ארה"ב לא תוכל להפקיר את ישראל. ראשית, מפני שללא השתתפות ישראלית אין משפט קיום לפתרון יציב כלשהו בארץ-ישראל המערבית; שנית, ישראל היא כוח מרכזי במזרח התיכון וללא השתתפותה בגוש פרו-אמריקני, יהיה הגוש חסר את העוצמה הדרושה ליצירת שיווי-משקל אזורי ללא מעורבות אמריקנית עמוקה ושוטפת.

ארה"ב יכולה לקבל החלטות בנושא כבר עתה אולם נראה שהיא עדיין בוחנת את גבולות הסבולת הפלשתינית, במטרה להגדיר את שיעור הלחצים שיניעו אותם לפשרה שישראל תוכל לחיות עימה. לחשיפת הסרבנות הפלשתינית חשיבות רבה בגיוס השלמה ותמיכה של המדינות הסוניות המתונות בתוכנית האמריקנית האזורית. ההחלטה בעניין הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות ועתה גם הלחץ בעניין אונרא ואונסקו, שייכים למבחנים אלה. בכל מקרה, הסדר מייצב דורש הסכם אזורי, שהתמריץ העיקרי למימושו הוא התחייבות אמריקנית לייצב את "הלוחות הטקטוניים" של האזור ולבלום את הרדיקליזם. במילים אחרות: לערוב בצורה משמעותית להגנתן של המדינות הסוניות המתונות יחסית מפני האיומים של אירן גרעינית, טורקיה חתרנית ובחישה נוספת של רוסיה, אירופה או סין באזור.

לפי תגובותיו של אבו מאזן בנאומיו האחרונים למהלכים האמריקנים, נראה, שכאשר תציג ארה"ב את עמדותיה לצדדים, הפלשתינים לא יהיו להן פרטנר. השאלה אם ניתן יהיה לקדם מערך אזורי פרו-אמריקני הכולל את המדינות הסוניות ה"מתונות" וישראל, תלויה בטיב ההכנה האמריקנית בשני ערוצים משלימים, שכבר החלו להתגבש: א. החלטות מדיניות ואסטרטגיות בלתי הפיכות, המחוללות מציאות חדשה בארץ ישראל המערבית. הצעד הבא בתחום זה צריך להתייחס לפיתוח וסיפוח דה-פקטו של גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש לישראל (הסיפוח דה-יורה יהיה במו"מ, אם יקרום עור וגידים) ומימוש בפועל של ההחלטות שכבר פורסמו. ב. "הכשרת הלבבות" במדינות הסוניות המתונות לוויתור על "החזון המלאכותי הפלשתיני", להכרה בישראל ולשת"פ אסטרטגי עמה; כל אלה בתמורה לטיפול אמריקני אפקטיבי באיום הגרעין האירני, בדאעש ובנטיות ההתפשטות והחתרנות האירניות והטורקיות, על-יסוד שת"פ מדיני-צבאי אפקטיבי.

המדיניות האזורית של ארה"ב חייבת, כאמור, לקחת בחשבון את ה"צימוד" הקיים בין קוריאה הצפונית לאירן, את השת"פ ביניהן ואת האפשרות ששימוש בכוח מול אחת מהן, יוביל להתמודדות צבאית גם בחזית השנייה. סביר שארה"ב לוקחת בחשבון את גורם הזמן בתהליכים ובהתפתחויות בשני האזורים ואת הזמן הדרוש לה לשיקום יכולותיה הצבאיות, שנשחקו באופן חמור בימי ממשל אובמה. מדיניותו העולמית של טראמפ מושתתת על שותפויות עם גורמים וכוחות אחרים, שתהיינה כדאיות גם לארה"ב (גישת העסקים). להערכתי, ארה"ב תחזור לאזור ותפעל בו רק אם הדבר ישרת את צרכיה וייעשה בשיתוף עם כוחות מקומיים והשקעות מקומיות. אם לא תצליח לממש הקמת גוש פרו-אמריקני כנ"ל, תצטמצם מאוד נכונותה למעורבות אזורית מחודשת, לרבות מול אירן.

קיימים סימנים רבים לכך שבמערכת השיקולים האמריקנית, ניתן משקל משמעותי לרצון להמשיך באופן אקטיבי ואפקטיבי במדיניות מניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. בניגוד לאירופה "המתאבדת מרצון", ארה"ב מבינה שהפיכתן של קוריאה הצפונית ואירן למדינות גרעיניות בעולם עתיר טרור פונדמנטליסטי, מקטין באופן ניכר את שולי הביטחון הלאומי שלה ומגדיל את פגיעותה. תוספת של שתי מדינות בלתי- מייצבות כקוריאה הצפונית ואירן למועדון הגרעיני, יוביל למרוצי חימוש גרעיני במדינות נוספות במזרח התיכון, בדרום מזרח אסיה ואפשר שגם בדרום אמריקה. עולם רווי גרעין, הוא עולם מסוכן בהרבה מהעולם הקיים. אם תכשל היוזמה האמריקנית להקמת "גוש חוסם" פרו-אמריקני באזור, תניח לאירן בשלב זה ותתמקד בקוריאה הצפונית, שמצבה בתחום הנשק הגרעיני ויכולות השיגור שלו, מתקדם משמעותית משל אירן. עמדה אמריקנית זו מול המדינות הסוניות המתונות היא ה"ג'וקר" שבאמצעותו יוכל טראמפ, לאחר תהליך מדורג של "הכשרת הלבבות", לשכנע את הערבים לקבל את התוכנית האמריקנית בזכות התמורות הקיומיות שבה עבורם.

כאשר ישתכנעו הפלשתינים שהרכבת נוסעת בכל מקרה, עימם או בלעדיהם, ייתכן שישנו עמדות ברמה שתאפשר פשרה מדינית עם ישראל, פשרה שלא תגיע לרמה של שתי מדינות לאום ריבוניות זו לצד זו; אפשרות אוסלו כבר אינה בנמצא. אם לא יעשו כן, תיסע הרכבת בלעדיהם וישראל, בחסות אמריקנית, תהיה מי שיצטרך להסביר להם שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה, גם אם היא עושה זאת בדרכים מגוונות. נושא איו"ש חייב להיות מסונכרן ומתואם עם ירדן ועל סעודיה וארה"ב מוטל לעזור לירדן לחזור ולהיות גורם קונסטרוקטיבי בעיצוב וביסוס הגוש הפרו-אמריקני. אל לישראל להניח לירדן לחמוק מאחריות ואל לה להעניק לירדן חסינות בלתי-מותנית בנימוקי סרק של פחד מהפרת היציבות, ברוח "הטרמפאִית" שכל העולם עסקות - ירדן לא רק קונה, אלא גם מוכרת.

ישראל צריכה להבטיח לעצמה שהיא מבינה באמת ובמועד מוקדם ככל האפשר, את האסטרטגיה האמריקנית הכוללת ומסנכרנת את עמדותיה עם השיקולים המרכזיים והדגשים העיקריים של ארה"ב, מבלי לוותר על הקווים האדומים שלה, בשילוב של גמישות עם "התחשבת". טראמפ הוא הזדמנות היסטורית שיש למצותה. ישראל צריכה להתכונן מנטלית ומעשית למלא תפקיד אזורי מרכזי יותר ב"פאזל" האמריקני. שום כוח אזורי אינו מוכר ככזה ואינו נשאר כזה אם הסביבה אינה מכירה ומפנימה את קיומו משום שהוא דואג להזכיר לה את נוכחותו מפעם לפעם.
בין שתי הגישות: זו של שמעון ארד וזו המוצגת לעיל, אני מהמר כמובן על הגישה המבוטאת במאמר זה. אינני צופה חזרה למו"מ אמיתי עם הפלשתינים, מפני שהם אינם מוכנים נפשית להכרעות הדרושות ומושקעים עד מעל לראשם באשליות שניתן להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. גם בישראל מצויים חוגים אוטופיים כאלה, אולם לשמחתנו מספרם הולך ומצטמצם.

בינתיים, עד לשעת ההכרעה, צריכה ישראל לפעול באינטנסיביות רבה להטמעה מואצת של ערביי ישראל בחייה האזרחיים על כל היבטיהם. הטמעה פירושה: הסתלקות מניסיונות לשנות את אופיה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. דחיקת רגליהם של מי שלא יפנימו דרישה זו החוצה מכאן וחיזוק השוויון האזרחי והקבלה האישית של מי שיפנימו את מהות הדברים. הכרעה סופית לא תתחולל בהשראת התוכנית האמריקנית, היא תתחיל להתגלגל אולם לדעתי נגיע אליה רק בעוד שנות דור לערך.