א. שוויון

"הלוחמות ביחידה נמדדות אחת לאחת כמו הלוחמים, אין כאן הקלות, בסוף הן יצטרכו ללחום בשטח כמו שאר הצוותים הלוחמים וזה ראוי שההזדמנות הזו ניתנת לכולם". כך צוטטה סא"ל רעות רטיג וייס, מפקדת יחידת 'רוכב שמים' בחיל התותחנים. מלים נשגבות של אשה, שמפקדת על יחידה קרבית.

'רוכב שמים' הנו מטוס זעיר ללא-טייס (מיני-כטב"ם) טקטי מתוצרת ישראל, שמשמש לסיור ולתצפית בטווח קצר לסיוע ליחידות מתמרנות באיסוף מודיעין. משקל הכטב"ם כחמישים ק"ג, והוא נישא מפורק, ומרכיבים אותו בשטח לקראת הפעלה. את הכטב"ם משגר ידנית לוחם יחיד.

בהמשך דבריה הסבירה סא"ל רטיג וייס את הקורה ביחידתה. "ההבדל העיקרי בנשיאת המשקלים, מדובר במערכת כבדה מאוד שבחלק מהמקרים מגיעה עד כ-50 אחוזים ממשקלו של לוחם. צוותי הבנות פועלים במתכונת רכובה בלבד. כלומר, שימוש ברכב קרבי שבו הן מתניידות ממקום למקום. לעומת זאת, כשירוּת צוותי הבנים כוללת יכולת לשאת את המערכת על הגב בחלוקה שנקבעת מראש לכל לוחם ולוחם".

כלומר, יחידה מעורבת היא סמל השוויון, אך בפועל אין בה שוויון בנטל.

ב. היתממות

אני אוהב להקשיב לח"כ שלי יחימוביץ, למרות שלרוב איני מסכים עם דבריה. שמעתי אותה ביום חמישי מגיבה בקול ישראל על הוראת אביגדור ליברמן, שר הביטחון, לא להשמיע את יהונתן גפן בגלי צה"ל בגין דברי הטיפשות, שכתב על המחבלת מנבי צאלח.

יחימוביץ' דיברה רמה על תמיכתה בחופש הביטוי. מדבריה ניתן היה להבין, כי רק בעידן הליכוד בשלטון הונהגה בארץ צנזורה על מי שהביעו דעות בלתי-מקובלות. נזכרתי, כמובן בשיר, "הסלע האדום" (חיים חפר ויוחנן זראי; שר אריק לביא), שהוחרם בשנות החמישים לשידור משך שנים רבות - כאילו כדי למנוע הליכת צעירים לעיר הנבטית פטרה. בשנות השמונים הוחרמו שיריה של נעמי שמר ביוזמת שדרים ועורכים, כיוון שביקרה את גירוש היהודים מחבל ימית בהסכמי קמפ דיוויד. החרמה הנה, כנראה, עניין משפחתי: מרדכי הורביץ - בעלה של שמר ואביו של אריאל הורוביץ - ניסה בשנות השישים להיות סופר בארץ הקודש, אך הוחרם על-ידי כולם בגין דעותיו הבלתי-מקובלות.

החרמה גם פקדה את הסופרת נעמי פרנקל, כשחזרה בתשובה, ועברה להתגורר בחברון. ואזכיר ברשימה לא-מלאה זו את גחמתו של הנשיא ריבלין, שאסר על הזמר עמיר בניון להופיע במשכן הנשיא.

וא-פרופו נעמי שמר, לפני כשנה היה מי שהוציאהּ מאנציקלופדיה לספרות עברית. ואל תגידו לי, שזה לא היה רק בשל דעותיה הימניות.

ג. שקר נתעב

בארץ אין פליטים, או מבקשי מקלט, אלא מסתננים, ואיני מבין למה לא הופעל עליהם מלכתחילה חוק המסתננים הטוב והוותיק. כתוצאה מהמחדל, שקיבל את עידוד מועצת גדולי הבג"ץ, סובלים תושבי דרום תל אביב מפלישת המסתננים, שמלווה באלימות ובפשע גואים.

השמ - כמיטב אמנותו ב'פייק-ניוז', מטפח את הגדרת המסתננים כפליטים. טוב לו, שהם הונחתו על תושבי דרום תל אביב ולא על צפון תל אביב, משכן השמאל. מוטי קרפל הזכיר לנו, כי בניגוד לתעמולת השמאל, המוסר היהודי אינו מחייב אותנו לקלוט בתוכנו את המסתננים.

"האם הרמב"ם לא היה אדם מוסרי"? שאל קרפל, בהתייחסו לדברי הרמב"ם - 'משֶגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' - בזמן שכל יושביה עליה; והוא (= בתנאי) שלא יהיו מעורבבים שבט בשבט, אלא כולם יושבים כתקנם... ובזמן שהיובל (מצוות היובל) נוהג - מקבלין גר תושב... ובזמן שאין היובל (נוהג) אינו נוהג אחד מכל אלו... (משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, י': ז'-ח')'.

"האם הרמב"ם - שישב בגלות, סבל גירושים, חווה על בשרו פליטות ונדודים ונידויים חברתיים - לא ידע להזדהות עם סבלם של אחרים, או לא יכול היה להבין את מצוקותיהם של מבקשי מקלט? האם לא הכיר את הפסוק, המככב בתעמולת ארגוני הקרן [החדשה לישראל - אב"ץ]: 'ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים'. האם 'שכח מה זה להיות יהודי'? האם שכח מה עבר על עמנו?

"היו בו [ברמב"ם] כל אלה, אבל כנראה דבר נוסף חשוב: איזהו חכם הרואה את הנולד.

"רוב הערבים היושבים בארצנו הם, למעשה, מהגרי עבודה שבאו מרחבי המזרח התיכון בשלהי התקופה העות'מאנית ובעידוד שלטונות המנדט הבריטי, בעקבות ההתפתחות והשפע שהביאה עמה הציונות. את בעייתם עדיין לא פתרנו; בואו, לפחות, לא נטפח כאן 'בעיה פלשתינית' נוספת. כי מחר מחרתיים - וכבר שמענו קולות כאלה - ייזכרו גם מהגרי העבודה האפריקניים שהם בעצם הכנענים, תושביה ובעליה המקוריים של ארץ זו, ויתבעו גם הם את 'זכויותיהם הטבעיות'. רק כשנחזור לעצמנו, ונהיה חזקים מספיק מבחינת רוחנית, נוכל לעכל היטב יסודות זרים לרוחנו.

"כל עוד לא ביררנו את זהותנו ולא הגשמנו אותה במלואה; כל עוד אנחנו נמצאים בתהליכי בירור זהות וייעוד, אין בנו עוצמה מספקת לקלוט אחרים", סיכם קרפל ברוח הרמב"ם.

והערה אחרונה - לסגנון הוויכוח: במסגרת ההסתה בנוסח יוזף גבלס, מטפח השמאל את השקר הגדול, שמשווה בין המסתננים לבין השואה. היהודים, שגורשו והושמדו בכוונה תחילה על-ידי הנאצים ועוזריהם, לא היו מסתננים, אלא אזרחי ארצותיהם. כך, שהתועמלנים למיניהם משקרים ביודעין ובזדון. "חרפה", כתבה על זה איילת שקד, שרת המשפטים, "שום דבר כאן אינו תמים. יש גורמים עם הרבה כסף שמייצרים את הפייק-ניוז. אל תאמינו להם"!

ד. השקדייה פורחת

בדרך לסמינר במעלה-החמישה, באמצע מערכת הגשמים, שירדה עלינו, שימחו את עיניי עצי שקד פורחים לאורך הכביש, המתפתל אל הקיבוץ, שהזכירו, שט"ו בשבט על סף דלתנו.

ה. חשבון פתוח

את בית-העלמין היהודי בקרילוב, עיירת הולדתו של אבי, בדרום-מזרח פולין (גליציה), חרשו הפולנים אחרי מלחמת העולם השנייה, במסגרת מסע להכחדת כל זכר לנוכחות יהודים בעיירה. וזה היה כשנתיים וחצי אחרי שיהודי העיר הוצעדו בצעדת-מוות להשמדתם במחנה סוביבור.

קרוביי, שחזרו לביקור בעיירה לפני כעשור, שאלו על יהודי העיירה. "לשמחתנו, לא גרו כאן יהודים", ענו להם המקומיים. דרך אגב, ערב מלחמת העולם הראשונה, היו כשני-שלישים מתושבי העיירה יהודים.

לכאורה, צודקת ממשלת פולין. אסור לשכוח - הנאצים הפעילו על אדמת פולין את מחנות ההשמדה. בפולין - כמו במדינות אחרות במזרח אירופה ובמערבה - עזרה האוכלוסייה המקומית בהתלהבות לגרמנים לחסל יהודים, ושמחה להסגירם לצורר. כתוצאה מכך, כמעט שלא היה סיכוי ליהודים להינצל.

וכדי להכביר חטא על פשע, בקיץ 1946, טבחו פולנים ביהודים, ששבו למקומות מגוריהם, וביקשו לקבל את רכושם, שהפולנים השתלטו עליו. עשרות יהודים, ניצולי שואה, נרצחו בפולין באותם השבועות, הידועים כ'פוגרום קיילצה', שהיה כחצי שנה אחר פוגרום דומה, שנערך ביהודי קרקוב.

נראה, שפוגרום קיילצה היה המניע החשוב ביותר לעזיבת רבים מניצולי השואה את פולין. היהודים עברו מערבה, בעזרת ארגון 'הבריחה', והגיעו למחנות העקורים, שמהם רובם עלו ארצה, לפני קום המדינה ובעיקר אחריו.

ו. ברוך דיין האמת

משה נגבי, ידידי, הלך לעולמו, והוא יחסר.

לפני כעשרים שנה, כשאהוד ברק, אז הרמטכ"ל, התנכל לו, כדי לסגור את פיו, הרמתי למשה טלפון, ואמרתי, שלמרות שאיני מסכים עם מרבית דעותיו, אילחם כדי שיוכל לאומרן. אחרי כמה שנים, נפגשנו באוניברסיטת הרווארד, כשהיה שם בהשתלמות-מחקר. נסעתי למסצ'וסטס כדי לשוחח עמו. משה היה רהוט וידען. סברתי שטעה הרבה, אך תמיד נהניתי לשוחח אתו, ולהופיע בתוכניתו, 'דין ודברים'. והיו לנו הרבה נושאים, שהסכמנו עליהם - ובעיקר, הגנה על חופש העיתונות.