שלטון הרוב בצד כיבוד זכויות הפרט

מכובדי יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, השרים וחברי הכנסת בהווה ובעבר, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ומר דוד חיות, מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות בישראל, אורחים נכבדים.

בפתח דבריי אני מבקש להביע את צערי על פטירתו של חיים גורי, מבכירי המשוררים והסופרים שלנו, לוחם הפלמ"ח ובן דור תש"ח. אני רוכש כבוד עצום לסוללי דרכנו לעצמאות. הם נאבקו בחירוף נפש למען תקומת ישראל, מעטים מול רבים, וגורי עצמו שילב באופן יוצא דופן את הלוחם ואת איש הרוח. ביצירה הפורייה שלו מהדהדים אתגרי הקיום הלאומיים בדורות הגאולה. מי מאתנו אינו יודע או לא מסוגל לפזם את שיריו, שמרגשים עד דמעות, דוגמת "הרעות", "באב אל ואד לנצח זכור נא את שמותינו". עוד מהיותי ילד האזנתי לשירים הללו אין-ספור פעמים ותמיד הם מרטיטים את נימי נפשי. שיריו של גורי הם יסוד מוסד בשירה העברית החדשה, הם חלק מפס הקול של מדינת ישראל.

פגשתי אותו ראשונה זמן קצר לאחר נפול אחי יוני. הוא אמר שם דברים מרגשים מאוד, ומאז היינו נפגשים מעת לעת. בשנים האחרונות נפגשתי בלשכתי עם יוצאי הפלמ"ח, וגורי ביניהם. זאת הייתה סגירת מעגל אמיתית - מבאב אל ואד לשער הגיא. עסקנו בנושא ההנצחה הראויה של פורצי הדרך, מלווי השיירות לירושלים, שם, בשער הגיא, במלחמת השחרור. היו שם איתנו גם שייקה גביש, עמוס חורב, צבי זמיר ואחרים וגם - - -

כולם ייבדלו, כן. באמת ייבדלו, אנשים יקרים יקרים, ועדיין חדים מאוד. והם דיברו - כל אחד מהם - בחדות, ברגש, ואז דיבר חיים גורי. הוא הקריא - קרא בעברית - את שירו של נתן אלתרמן דווקא, "דבר מבקיעי הדרך", מזיכרון.

דקלם מהזיכרון, צודקת. דקלם מהזיכרון. הוא חי את אותם ימים, ימים של עופרת ודם, ימים שבהם חברים שלו נפלו מימין ומשמאל. הוא דיבר מתוך הנשמה, מתוך הלב, וכשהוא סיים הייתה דממה, ואמרתי לו: תם הדיון, קיבלתי החלטה. ההנצחה תהיה כפי שאתה רוצה, כפי שראוי. אני לא אשכח את הרגע הזה כל חיי. יצירתו של חיים גורי תמשיך להיות אתנו לדורי דורות. יהי זכרו ברוך.

מכובדיי, לפני 69 שנים הלם הפטיש על השולחן באסיפה המכוננת הראשונה בירושלים, ובכל פזורות עמנו הדהדה הבשורה על חידוש הממלכתיות בישראל. זה היה רגע של חג, רגע מואר, והוא ביטא את החזרת השלטון העצמי לאומה היהודית אחרי דורות רבים. הדמוקרטיה שיסדנו ינקה את מימיה מבאר עמוקה - מאנשי כנסת הגדולה והדפוסים של הנהגת הקהילה, מהקונגרסים הציוניים, מהתגבשות היישוב בארץ וגם מהלקחים שלמדנו מהדמוקרטיות האחרות ברחבי העולם. כל אלה תרמו לכינון פרלמנטריזם עברי בשוך הקרבות של מלחמת הקוממיות.

התחושה שליוותה את נבחרי הציבור הייתה של אחריות, של דבר יקר שהם קיבלו לידיהם. הם ידעו שזכינו בנכס שהוא באמת יקר מאין כמוהו - חרות לאומית. באירופה חווינו על בשרנו את אימי השואה, במזרח התיכון הדפנו את צבאות ערב, ולא זו בלבד ששרדנו, הראינו לעולם כיצד אומה קטנה, אמיצה, מבססת משטר של חופש וחוק, של שלטון הרוב בצד כיבוד זכויות הפרט, וכולנו צריכים להתגאות בכך.

אנחנו מתקדמים עכשיו ליום העצמאות ה-70 שלנו. באזורים נרחבים סביבנו עדיין משתוללים דיכוי ואלימות. שבע שנים של קריסת מדינות במרחב, קנאות גואה, סכסוכים עקובים מדם, והסוף עדיין אינו נראה באופק. מדכאי החרות והקדמה, ובראשם המשטר באירן, שולחים את זרועות הטרור שלהם לכל עבר. אירן מבקשת לחמש את שלוחותיה במזרח התיכון בנשק קטלני, היא חותרת לבסס את אחיזתה במדינות בקרבתנו. ההיסטוריה לימדה אותנו שישנן דמוקרטיות ששוקעות בתרדמה נוכח הסכנה. הן אינן מתעוררות, ברוח דבריו של צ'רצ'יל, עד שפעמון האזעקה מצלצל בחוזקה.

זה תרגום לא נכון. הוא אמר: Until the jarring gong of danger awakens them - עד שהמצלתיים המכות מעוררות אותם מתרדמתם.

ישראל איננה לוקה בליקוי זה. אנחנו מגנים על ביטחוננו בתקיפות ובעוצמה, ומי שמבקש
להכחידנו שם עצמו בסכנת כליה. אנחנו עומדים איתן אל מול התוקפנות של המשטר האירני.

אבל נשיא אמריקני אחר, ג'ון קנדי, אמר את הדברים הבאים: "ישראל לא הוקמה כדי להיעלם, ישראל תשרוד, ישראל תשגשג. היא יציר של תקווה וביתם של האמיצים. קשיים לא ימוטטו אותה, וכשל ההצלחה לא ירפה את ידיה. את הדמוקרטיה היא עוטה כמגן, ואת חרב החרות היא נושאת בכבוד".

הדברים הללו שהשמיע קנדי ב-1960 רעננים ותקפים היום עוד יותר ממה שהיו כשהם נאמרו. ישראל היא מבצר דמוקרטי של חרות, של שגשוג ושל תקווה. מדינות רבות בעולם מוקירות את הישגנו, את עשייתנו, וגם את העזרה ואת הקדמה שאנו מביאים להן. נמשיך למלא בגאון את ייעודנו כאור לגויים ונחזק את אורה של הכנסת, סמל הריבונות בירושלים, בירתנו הנצחית והמאוחדת.

חג שמח לכנסת וחג שמח למדינת ישראל.