לפני שנה הושבע רקס טילרסון לשר החוץ של ארה"ב, ומאז רוב השיח סביבו היה בשאלה מתי יעזוב את התפקיד. הוא נכנס לתפקיד בצורה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית, טוען Foreign Policy. טילרסון ממלא תפקיד בו לא ממש רצה עבור בוס שאותו לא ממש הכיר. לאחר מכן גאו הדיווחים על ניהולו האנמי, חילוקי דעות עם הדיפלומטים המקצועיים, התנגשויות עם פקידות המשרד ומתחים עם הבית הלבן.

ולמרות הכל – טילרסון עדיין כאן. הוא לא פוטר, הוא לא התפטר, הוא לא הוחלף בידי ראש ה-CIA, מייק פומפיאו. הוא מאייש משרות בכירות, לאחר מאבקים עם הבית הלבן. הוא מסייר בחו"ל ומטפל בנושאים מרכזיים כמו קוריאה הצפונית ואירן. ועוד שינוי משמעותי: טילרסון מדבר הרבה יותר בפומבי בכלל ועם התקשורת בפרט.

כל זה טוב ויפה, אומר כתב העת, אך בסופו של דבר טילרסון פשוט ממלא את החובות הבסיסיות של תפקידו. עדיין חסרים לו המרכיבים הנחוצים כדי להצליח בתפקיד: סמכות לדבר בשם הנשיא; סגל מקצועי חזק, בעל משאבים ואמין, המאמין בחזונו של השר; היכולת להעביר מדיניות שנויה במחלוקת; כבוד מצד הקונגרס. למרות הכבוד האישי שדיפלומטים זרים חולקים לטילרסון – הם אומרים שהוא שקדן ואיש שיחה מרשים – רק מעטים מאמינים שמשרד החוץ הוא המקום בו יש לברר מהי מדיניותה של ארה"ב.

כתב העת אומר, שכדי ללמוד על עתידו האפשרי של טילרסון, יש לחזור אחורה אל שר החוץ האחרון שנאלץ לפרוש אחרי כהונה קצרה: אלכסנדר הייג, שר החוץ הראשון של רונלד רייגן. לכאורה, אין השוואה: הייג, גנרל בעל ארבעה כוכבים, מילא תפקידים בוושינגטון במשך עשור קודם לכן, היה ראש הסגל של ריצ'רד ניקסון והמפקד העליון של נאטו. להייג לא היה כל חשש מאור הזרקורים, ואנשיו של רייגן שאלו אותו האם הוא מתכוון להתמודד על הנשיאות.

אך מבט נוסף מתחיל להצביע על קווי הדמיון. כהונתו של הייג התאפיינה במאבקים פנימיים ובהתבטאויות חריגות, ובראשן הכרזתו "אני האחראי פה" אחרי ההתנקשות ברייגן במארס 1981. הוא לא זכה לאמונו של סגל הבית הלבן, שאנשיו ראו אותו במקרה הטוב כמעצבן, ובמקרה הגרוע – כמסוכן. יועצו הראשי של רייגן, מייקל דיוור, מעולם לא אפשר להייג להיפגש בארבע עיניים עם הנשיא.

בסופו של דבר נמאסו על רייגן התפרצויות הכעס של הייג. "מדהים לראות כמה יציב הוא יכול להיות בעניינים בינלאומיים סבוכים, אבל כמה פרנואיד הוא לגבי אנשים שהוא חייב לעבוד איתם", כתב רייגן ביומנו. הוא לא רצה לפטר את הייג, ולכן המתין עד שהלה ישבע מההשפלות ויתפטר בעצמו – מה שעשה ביוני 1982, אחרי 18 חודשים בתפקיד.

יש כמה גורמים שפועלים לטובת טילרסון בהשוואה להייג. הוא מסתדר עם רוב עמיתיו, אינו נכנס לקרבות מיותרים ואינו מתעסק בקטנות. עם זאת, דומה שהוא מעולם לא השיג כימיה עם דונלד טראמפ. טילרסון הודה שאין לו מושג מתי יצייץ טראמפ משהו בתחום מדיניות החוץ, מה יכתוב ולמה יתכוון. וגרוע מכך: טראמפ חותר בפומבי תחת המדיניות של טילרסון – כפי שעשה בצורה בולטת במיוחד בנוגע לקוריאה הצפונית.

דומה שהיתרון המרכזי של טילרסון הוא שהבית הלבן אינו מעוניין בסערה שתתחולל אם יפוטר. כרגע גם נדמה שהוא לא יהיה הבכיר הבא שיעזוב; בוושינגטון מצביעים על היועץ לביטחון לאומי, הרברט מק-מקאסטר, כמי שיוחלף ברגע שהצבא יחליט היכן להציב אותו, אולי כמפקד כוחות ארה"ב בקוריאה הדרומית. טילרסון – לשעבר מנכ"ל ענקית הנפט אקסון-מוביל – הוא אדם גאה שספג יותר השפלות מאשר כל שר חוץ בעבר. נכון שכמעט בלתי אפשרי לעבוד עם טראמפ, אך הוא לא סייע לעצמו – בניגוד לשר ההגנה, ג'יימס מאטיס.